וההתפקחות קשה לא פחות. היא מלווה בפקפקת תמידית. בחרדה אמיתית לחזור לשנים נוספות ארוכות בתוך הבועה. ללא ידיעתי. והחיים מאותו רגע מלווים בשאלה מתמדת שמרחפת מעל אנשים כמוני, לא מעל כל אחד. אני שוב עיוורת? באיזו מציאות אני חיה עכשיו? אני עדין צועדת בשביל שמוביל להחלמה או שהתחברתי לשביל הנסיגה. באיזה נרטיב אני נמצאת לעזאזל?!. אז אני כמו אדם שצריך משקפיים כדי לתקן את הראיה שלו. כדי לראות מה שכולם רואים. אני צריכה אנשים משמעותיים סביבי כל הזמן. כאלה שיתווכו לי את המציאות כי הראיה שלי פגומה. אולי נפגמה לתמיד?!