אומרים שלכל רצון אותנטי אמיתי שרוצה למשוך אותנו למעלה, יש מפלצת פחד מבעיתה שמושכת אותנו למטה. למדתי שכשמפלצת הפחד מופיעה בחיי, אין לי ברירה אחרת חוץ מלתת לה את הבמה, לעשות את מופע האימים שלה בתוך המח והלב שלי – מופע שכולל דרמה, וסערה, ורקיעות רגליים, ומלא מפלצוני פחד נוספים שקופצים ונעלמים וקופצים. מופע שמטרתו אחת לגרום לי לברוח ממנה. כי כשאני בורחת ממנה, אני לא עוצרת רגע לראות אותה. להתחבר אליה במבט. להבין שהיא רק נראית ומרגישה ומתנהגת כמו מפלצת פחד מבעיתה שמספרת בלופ את ״סיפור הפחד״. להבין שהעיניים שלה מספרות סיפור אחר לגמרי. את ״סיפור הרצון״. להבין שהפחד שהיא יורה החוצה לתוכי הוא הפחד שלה, מהרצון שלי.

ואם הילד שלך בילדות שלו, לא הרגיש שייך. מדויק יותר לומר שתחושת השייכות שלו התערערה. הוא יהיה הכדור הזה. הכדור הזה שיאותת לך, יעשה הכל כדי שתחזרי להתייחס אליו – אולי יזוז מהמסלול הרגיל שלו, אולי יתקע בכדור אחר. הוא רק יאותת לך שהוא לא כמו תמיד. הוא רק יגיד לך בלי מילים, כי הוא ילד, שהוא צריך ממך את ההרגשה הזו שנתת לו עד לא מזמן ״שהוא שייך״. הוא יסמן לך בכל דרך שהאיזון שלך מולו הופר. ואת, במידה ובחרת להתעלם מזה, תפגשי את הכדור הזה בדרך לרצפה. ובדרך הזו, הכדור הזה יקבל את שלו. את כל המשאבים והזמן שלך. אותך. 100% ממך. אם רק היית בוחרת ולא בורחת.

והילדה הקטנה שלכן במשך שנים, סופגת את ה-״היגיון הפרטי״ של אמא שלה ולומדת שהיא תרגיש שייכת רק כשתהיה הכי! בכל מה שהיא עושה. הכי! שתמיד יכול להפוך להכי ועוד קצת. וככה היא הופכת להיות ביקורתית ומשווה. כזו שלא מסתפקת ב״כמו כולם״. כזו שצריכה להרגיש שהיא יותר. ואז בדיאטה הראשונה שהיא עושה, היא לא עוצרת איפה שכולם עוצרים. כי אצלה בראש רצים המשפטים. שהיו של אמא שלה. משפטים על החיים. ועכשיו הם הקול הפנימי שלה. קול שאומר – ״אפשר עוד קצת״. ״את יכולה ליותר מזה״. ״תראי, היא יותר...״ והיא ממשיכה את המשפט ״תראי, היא יותר רזה״. וככה היא ממשיכה וממשיכה לרדת קילו ועוד אחד, כי מה בסך הכל היא רוצה? להרגיש שייכת בעולם.

 ואיך כל זה קשור לאנורקסיה? תחשבו על ילדה שלא חוותה תהליך היפרדות תקין. היא לא מגיעה לכדי הגדרה של העצמי שלה. גדלה להיות מבוגרת ללא מצפן זהותי. אלו חיים מאוד מטלטלים רגשית. עמוסים. אלו חיים ללא עמוד שדרה. חיים עם עור דק כזה. שהכל חודר ופוגע ומציף. עליות וירידות. ילדה כזו מרגישה שהיא חסרת שליטה על החיים שלה. כי כל מילה. מבט. תגובה. מסיטה אותה ממה שרצתה, היתה צריכה. ילדה כזו צריכה שליטה. האנורקסיה מציעה לה אותה*. ילדה כזו מפתחת מערכת יחסים של ממש מול המחלה. ומאחר ומערכות יחסים אצלה נמצאות בשני מצבים -  התמזגות או ניתוק. קל לה להישאב למחלה. להתמזג איתה. להתמסר לה.

זה מפחיד להבין מה אנחנו רוצים. זה מפחיד עוד יותר להגיד את זה במילים. (הרבה יותר קל לאמץ רצונות של אחרים עבורנו). זה מפחיד כי אז יש ציפיה שלך מעצמך לממש את הרצונות האלה. זה מפחיד כי אז האחריות על החיים שלך עוברת אליך. בידיים שלך. (הרבה יותר קל להשאיר את האחריות לחיים שלנו למישהו אחר. להורים. לבני הזוג. לילדים. לחברה). זה מפחיד אפילו יותר כי לכל רצון חופשי כזה שלך שמנסה להרים אותך למעלה קיים פחד כזה שמושך אותך למטה. וזה מצחיק שהרצונות שלך שמגיעים ממקום רגשי, מחוברים לתשוקות שבך. מכוסים בפחדים שלך שמגיעים ממקום רציונאלי כל כך. המאבק הבלתי נגמר שלנו בין ההיגיון לרגש. עוד דיסוננס.