תערוכת צילומים שמייצרת הקבלה שובת לב בין שלבי ההחלמה מאנורקסיה לתהליך בקיעתו העדין, השברירי והאקטיבי של הגוזל. התערוכה נולדה בעקבות מפגש אינטימי וחשוף שחיבר סיפור אישי וחלומות של שלוש נשים ענת קליין, מיטל אזולאי ושלי. פרויקט זה, מביא דרך תמונות אומנות שצולמו ע״י מיטל אזולאי, את מסע ההחלמה האישי שלי מאנורקסיה. מחלה שנכנסה לחיי בגיל 11, והפכה למערכת היחסים המשמעותית שלי בעולם. חלומות מתגשמים כשמוכנים אליהם. לאור המצב התערוכה תוכננה אך טרם התקיימה. זה עוד יקרה.

מערכת היחסים שלי עם הריצה התחילה בצבא, הייתי בת 21, רציתי נורא לצאת להדרכה בבה״ד 1 אבל נכשלתי במבחן הריצה שהיה תנאי קבלה לתפקיד. כמו כל מערכת יחסים מוצלחת שלי גם זו התחילה בזה שלא קיבלתי על ההתחלה מה שאני רוצה. ממנה. הריצה הכריחה אותי להשתנות, להתאמץ, להעניק מעצמי כדי שתהיה חלק מחיי. כמו כל מערכת יחסים מוצלחת שלי היא לא ויתרה לי ועלי מעולם, דרשה ממני להתפתח, המסר שנתנה לי בלי מילים היה – ״אני מאמינה בך, את יכולה״. היא תמיד צדקה. השגתי כל יעד שהצבנו יחד. כמו כל מערכת יחסים מוצלחת שלי היא צריכה להיות כזו שאוכל ללמוד ממנה. משהו חדש. על עצמי. על אנשים. על העולם. למדתי המון מהריצה.

זה נשמע קל, לייצר אינטימיות. זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים. אינטימיות דורשת את כל מה שברחתי ממנו במשך שנים: התמסרות, חשיפה, רגש, להסיר מסיכות, להיות לא מושלמת, לשחרר. אני? אדם צריך להרגיש שייך. אי אפשר להרגיש שייכות בלי אינטימיות. היכולת שלי לייצר קשרים אינטימיים עם אנשים איפשרה לי להבין שאני לא צריכה את האנורקסיה כדי להרגיש שייכת בעולם. שאני יכולה להרגיש שייכת גם בדרך בריאה. אני חושבת שהתרופה לאנורקסיה היא אינטימיות. אז למה אני בורחת ממנה כל הזמן?

״מה התרומה שלי לעצמי, לאנשים שחשובים לי, לעולם?״ או במילים עממיות יותר ״מה אני אוהבת בעצמי?״. זו שאלה שבמשך שנים, אם מישהו היה שואל אותי, הייתי נתקעת בלי תשובה. אני זוכרת את הפרצוף המופתע של אותם אנשים שהפנו אלי את השאלה הזו. מבט של ״את לא רואה שאת...״. אז ראיתי. ראיתי שאני סקרנית, ראיתי שאני חדורת מטרה, ראיתי שאני פרפקציוניסטית, ראיתי את החשיבה הלוגית הייחודית שלי. ראיתי. אבל לא ייחסתי לתכונות האלה חשיבות. בראש שלי, הייתי בטוחה שכדי להצליח בעולם, להיות ״שווה״, צריך סט תכונות שונה לחלוטין מזה ששלי. פחות ״סקרנית״ תכונה שגורמת לי להתפזר ויותר ״ממוקדת״. פחות ״חדורת מטרה״ תכונה שגורמת לי להיות קשה עם עצמי, עם הסביבה ויותר ״גמישות מחשבתית״. פחות פרפקציוניסטית״ תכונה שגורמת לי להימנע מניסיון ויותר ״מצוינות״. פחות ״חשיבה לוגית״ שגורמת למח שלי לחפור ולחפור ויותר ״זרימה״. וככה עם סל תכונות שאנשים חולמים עליו. דימוי עצמי שאנשים מקנאים בו. הסתובבתי בעולם עם ערך עצמי נמוך. מאוד.

אנחנו גדלים בחברה שבה רזה זה טוב ושמן זה רע. תפיסה מעוותת שחודרת לילדים של כולנו. תפיסה שפוגשת ילדה קטנה שמאמינה בכל ליבה שתוכל להרגיש שייכת רק אם תהיה מושלמת!. ילדה שעבורה להיות סתם ״טובה״ זה כישלון, השפלה. ילדה שעבורה להיות ״הכי טובה״ זה לא מספיק. יש לה ״מושלם להגיע אליו״. עבור האנורקטית, ששואפת למושלם. ולא יכולה להסתפק בסתם להיות ״עוד מישהי רזה״. רזה – זה טוב! אנורקסיה – זה מושלם!