קפצתי מהרכבת הזו שנקראת החיים. זו שכולם ממהרים לעלות עליה ומסרבים לרדת ממנה. גם כשהמסלול שלה מזמן לא נכון עבורם. הם ממשיכים להתמיד בה. התמדה שיצאה משליטה והפכה לאובססיה. התנתקתי מרעשים שהם לא אני. התחברתי לשקט המפחיד הזה שבי. והבנתי שכל מה שהייתי צריכה זה רגע להיות לבד עם עצמי. עם הפחדים שלי. לדבר אותם שוב ושוב מבלי שאחרים ישפטו אותי. מבלי שאשפוט את עצמי. רק אז יכולתי להבין שהם לא כאלה מפחידים. להפך הם אפילו לפעמים מצחיקים. רק אז יכולתי לשחרר. את החרדה. ואז את האובססיביות. ולחזור פשוט להתמיד. כמו אנשים רגילים.