הגבול הדק שבין התמדה לאובססיה

יש גבול דק בין התמדה לאובססיה.

הוא לא באמת כזה דק. אבל עבור אדם שנמצא עמוק ב״לב הסערה״ הגבול בין התמדה לאובססיה מטשטש. אדם מבחוץ תמיד יזהה לפניו את האובססיה. אנחנו תמיד חכמים יותר על אחרים. סתם מחשבה.

התמדה היא האחות היפה והמוצלחת של האובססיה. ההתמדה מקרבת אותנו להצלחה. עם כל הכבוד ל״מזל״, אין הצלחה בלי התמדה. לעומתה, האובססיה דווקא מרחיקה מההצלחה ולרב תוביל לכישלון. להרס. לתבוסה. התמדה מקרבת. אובססיה מרחיקה. אותנו מעצמנו.

אובססיה היא אולי בסוף רק התמדה שיצאה משליטה. הרי הרבה דברים רעים מתחילים מכוונה אחת טובה.

דיאטה שהפכה להפרעת אכילה.

מילים (כתיבה) שהפכו למסכה לרגש.

ריצה שהפכה להתשה של הגוף. של הנפש.

שחייה שהפכה לפרפורים במים.

ניסיון להבין שהופך לחפירה חסרת תכלית בין אינסוף נרטיביים.

אני אובססיבית. גם לאוכל. אבל האוכל הוא רק תירוץ. אם לא היה אוכל היה משהו אחר. האובססיה היא כלי עבורי להתעסק במשהו בצורה כל כך אינטנסיבית עד שלא נשאר בי מקום וזמן לחשוב. להרגיש. להבין. מי אני. מה אני רוצה. האובססיה היא כלי עבורי להתמודד עם הפחדים והחרדה שממלאים אותי עד שנגמר לי האוויר. הפחדים והחרדה מזה שהטוב יגמר ויגיע הרע.

אני אובססיבית. גם לאוכל. זה מצחיק, זה בכלל התחיל מהתמדה. זה התחיל מהצלחה מסחררת. זה התחיל מהרבה מחמאות מהסביבה. זה התחיל בדיאטה שהפכה להפרעת אכילה.

אני אובססיבית. גם לאוכל. אבל ממש לא רק. אני אובססיבית לריצה. לכתיבה. כל כוונה טובה שמתחילה בהתמדה. יוצאת אצלי משליטה והופכת לאובססיה. נטייה כזו שלי.

חברות שלי: ״הלוואי שלנו היתה שליטה עצמית כמו שלך. הלוואי שאנחנו נוכל להגיד לא לעוגה״.

בראש שלי: ״ הלוואי שהיתה לי יכולת לשחרר. כמוכן. אם רק הייתן יודעות מה המחיר שאני משלמת על השליטה העצמית הזו״.

ויש מחיר לאובססיביות הזו בחיי. היא גורמת לי לפרפר. היא גורמת לי לסטות מהמטרה. היא גורמת לי לשכוח בכלל מה היא היתה. היא גורמת לי לנגוח את הראש בקיר שוב ושוב ושוב.

היא מונעת ממני לנסות. היא מונעת ממני לחיות. את הרגע. היא מונעת ממני להתחבר. לעצמי.

נמאס לי מזה כבר. אני צריכה אוויר.