בולמוס אכילה הוא לא משהו חדש לי. זה משהו שמאפיין את הפרעת האכילה שלי. מעבר מבולמוס לפיצוי (צמצום אכילה והמון ספורט). אבל התחושות שפוצעות לי את הנפש ברגע שהבולמוס נגמר חדשות לי. מאוד. לאחרונה קשה לי ממש להכיל את הבולמוסים האלה. 3-4 שעות של אכילה רגשית. הגוף שלי רוצה להקיא אותן. הנפש שלי נשארת מרוסקת אחריהן. אני מרגישה אשמה חזקה שאני פוגעת ככה בגוף שלי. שוב. אני כבר לא רוצה להכאיב לו.

ופתאום חשבתי לעצמי. שמגיל צעיר אני זו שציפיתי מעצמי. אני ציפיתי מעצמי להמשיך לתחזק את ״ההצלחה״ הזו שהרגלתי אליה. אני ציפיתי מעצמי לסיים בגרות בהצטיינות. אני ציפיתי מעצמי להתגייס לצבא ולעשות שירות משמעותי. לצאת לקצונה. אני ציפיתי מעצמי לעשות תואר ״נחשב״. להתברג בחברה טובה. אני ציפיתי מעצמי להיות אשת קריירה. עצמאית. מכניסה. חזקה. לא תלותית. זו שגדלה בחברה פמיניסטית. חברה שהשינויים החיצונים בה היו מהירים. בעוד השינויים הרגשיים, המחשבות, התפיסות נותרו קצת מאחור. התקדמו לאט יותר. הכל בראש שלי. הכל שלי. הכל.