חישוב מסלול מחדש

חברה טובה שלי: ״אני נמצאת בעשור בחיים שמוקדש לבניית משפחה, אמרתי את זה לעצמי. ככה במילים מול המראה. זה שחרר הרבה דברים בתוכי״.

בראש שלי: ״אם רק הייתי עוצרת להגיד את המשפט הזה לעצמי. בזמן״.

בתור ילדה, נערה, אישה בתחילת דרכה ידעתי שלא יהיו לי הרבה ילדים. אם בכלל. הבהרתי לבעלי שילדים זה לא המיקוד שלי בחיים. היה לי ברור שהקריירה מגדירה אותי. מגדירה את האופן שבו אתפוס את עצמי. הייתי מסמנת יעד תעסוקתי, משרת חלומות. כזו שלפעמים לא הייתי קרובה לדרישות הקבלה שלה בכלל. הייתי מסמנת. אומרת במילים. אני רוצה אותה. ומאותה נקודה כלום לא עמד בפני. מצאתי את הדרך לקבל אותה. גם כשהתמודדו עליה מתאימים ממני. 

וכמו שהורגלתי בחיים. גם פה הכל הלך לי יחסית בקלות. 

ידעתי מגיל צעיר מה החברה מצפה ממני. ועמדתי בציפיות.

כשנכנסתי להיריון לא עצרתי לחשב מסלול מחדש.

לא עצרתי להגדיר מחדש את הדמות ״המצליחה״. את הדמות שתגרום לי להרגיש ״מוצלחת״. 

היתה לי אינטואיציה חזקה, שצרחה מתוכי, שאני צריכה להגדיר מחדש. 

אבל זו היתה תקופה שלא הקשבתי לעצמי. הייתי מנותקת ממי שאני. אז המשכתי על אוטומט.

ואז החזקתי את הקטנצ׳יק בידיים שלי. 

ופתאום כל מה שרציתי היה להיות אמא שלו. לחיות אותו. לראות אותו. להרגיש אותו. הוא מילא אותי באושר טהור. בעוצמות. ברגשות. הוא הפריח חיים במדבר הרגשי שחייתי בו במשך שנים.

ואני, אני רציתי כל כך להרגיש. בחיים. 

נקרעתי בתוכי.

להיות ״אמא שלו״ או להישאר הדמות ״המצליחה״.

והחיים, הם אכזריים לא פחות. הם הפגישו אותי שוב ושוב מול הבחירה. לא הרפו עד שאקבל החלטה.

הוא או את.

בחירה אכזרית.

בחירה שהיא כמעט באופן בלעדי מנת חלקן של נשים מצליחות ולא של גברים מצליחים.

וכל עוד נמנעתי ממנה. מהבחירה. שפטתי את הלב שלי במונחים של המח. 

שפטתי את נופר החדשה במונחים של נופר הישנה. 

הרגשתי גרועה.

אמא גרועה.

בת גרועה.

אישה גרועה.

עובדת גרועה.

לא כאן ולא כאן.

ואני, לא ידעתי אז להיות בינונית. תמיד הייתי הכי טובה.

משבר זהות כזה.

בחרתי בו. בקטנצ׳יק שלי. להיות אמא שלו באופן הכי טהור ונקי. 

מה שלא הבנתי היה שבבחירה הזו שלי בחרתי גם בעצמי. 

שכל מה שהייתי צריכה הוא לעדכן את הדמות ״המצליחה״ שממנה אני מודדת, שופטת, מבקרת את עצמי. להוסיף לה עוד סעיף. ״להיות אמא שלו״. 

אני: ״אתה מאוכזב ממני? שאני לא אותה אשת קריירה שחשבת שאהיה?״.

בעלי (מבט שלא מבין את מהות השאלה): ״לא, ואת?״.

אני:

בעלי: ״את מאושרת מהבחירה״.

ופתאום חשבתי לעצמי.

שמגיל צעיר אני זו שציפיתי מעצמי. 

אני ציפיתי מעצמי להמשיך לתחזק את ״ההצלחה״ הזו שהרגלתי אליה.

אני ציפיתי מעצמי לסיים בגרות בהצטיינות.

אני ציפיתי מעצמי להתגייס לצבא ולעשות שירות משמעותי. לצאת לקצונה.

אני ציפיתי מעצמי לעשות תואר ״נחשב״. להתברג בחברה טובה. 

אני ציפיתי מעצמי להיות אשת קריירה. עצמאית. מכניסה. חזקה. לא תלותית. 

זו שגדלה בחברה פמיניסטית. חברה שהשינויים החיצונים בה היו מהירים. בעוד השינויים הרגשיים, המחשבות, התפיסות נותרו קצת מאחור. התקדמו לאט יותר. 

הכל בראש שלי.

הכל שלי.

הכל.

אתם כל הזמן משתנים, ואיתכם האופן שבו נתפסת ההצלחה בעינכם. 

תעצרו לעדכן גירסה לדמות ״המצליחה״ שאתם שואפים להיות. היום.

תעצרו לחשב מסלול מחדש בחיים. אל תחיו על אוטומט.