הריק שבתוכי

בולמוס אכילה יושב על חוסר היכולת שלי להתמודד עם הריק הזה שקיים בתוכי. ריק כזה שמפיל אותי. ריקנות שעושה לי מלא רעש בלב.

ביום שישי רצתי חצי מרתון עם אחי. לתהליך הזה שחוויתי עם אחי היתה חשיבות עצומה עבורי. הוא מילא אותי במשמעות. 3 חודשים של משמעות.

אחי היה צריך אותי כדי לסיים את הריצה. הריצה היתה לו לא פשוטה. משהו בידיעה שהוא צריך אותי, שאני משמעותית עבורו, היתה עוצמתית מאוד עבורי. סילקה את הריקנות. גרמה לי להאמין בעצמי שאגיע למטרה שהצבתי לעצמי. לא בשבילי, בשבילו.

הרבה יותר קל לי להיות מושלמת עבור אחרים.

ופתאום כשזה נגמר. הריק חזר למלא אותי. וזה קורה בבום. מהיי מטורף צלילה חופשית, למציאות. אני לא יכולה להתמודד עם מפלצת הריק הזו. אני נחנקת כשהיא מתחילה להשתלט לי את הלב.

אז אני אוכלת. הרבה. כדי להעסיק את המחשבות שלי באוכל ובריצה. בימים שלאחר הבולמוס.

מחשבת בצורה אובססיבית מספרים. אני אוהבת הרי מספרים. קלוריות. מרחק. מספר מדרגות שעליתי. שעות שנותרו עד לארוחה הבאה. מחשבת בצורה אובססיבית מספרים עד שלא נותר בי מקום לכלום, לאף רגש או מחשבה. עד שאין מקום בתוכי לריק שמאיים להטביע את הנפש שלי.

אני: ״אם הפרעת האכילה תיעלם היא תשאיר אחריה המון מקום. למחשבות. לרגשות. לעצמי״.

אני צריכה להרגיש שצריכים אותי. אני צריכה להרגיש משמעותית. שאני נותנת לאדם מולי משהו שרק אני יכולתי לתת. לדעת שאני מיוחדת עבורו. משהו בזה שמישהו צריך שאהיה שם בשבילו. חזקה. יציבה. משהו בזה שמישהו מאמין בי שאצליח להיות כזו עבורו. ממלא אותי באמונה אמיתית. בביטחון אמיתי. שאני יכולה.

אני צריכה להרגיש משמעותית. אני צריכה בשביל זה קשרים משמעותיים בחיי. משהו בקשר משמעותי ממלא אותי ותוך כדי מסלק מתוכי את מפלצת הריק.

אני: ״אתה צריך אותי בחיים שלך?״.

בעלי: ״אני לא צריך. אני רוצה״.

בא לי שתצטרך אותי. ממש. כמו שאני צריכה אותך. בחיי.

הפוסט נכתב ב-02/03/2022