התרופה לאנורקסיה היא אינטימיות

בקורס שעשיתי המדריכה נכנסה לכיתה עם חבילת סרטים ביד וביקשה שני מתנדבים.
״אני!״ אמרתי עוד לפני שהיא הספיקה לסיים את הבקשה.
שינוי קטן.
שינוי קטן שחל בי שפעם הייתי מפספסת כי הייתי ממוקדת בלחפש את השינוי הגדול.
גם אייל התנדב.
קיבלנו משימה, הוא צריך להוביל אותי במסלול מכשולים שרמת המורכבות שלו הולכת ועולה, כשהעיניים שלי מכוסות.
כשאני תלויה בו.

התמסרתי כולי להובלה של אייל בתחילת המסלול. איפשרתי לו להוביל אותי.

במשוב של סוף המשימה, אחת הסטודנטיות בכיתה, מישהי שבקושי החלפתי איתה מילה עד לאותה נקודה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי משפט אחד, חד, מדויק.
כוחן של מילים.
״כשנהיה לך קשה את מעדיפה לבד. במסלול הכוונה״.
אמרה וחייכה.
״בהתחלה אפשרת לאייל להוביל אותך, אבל כשנהיה לך קשה דרשת לבד״. היא המשיכה.
מדויקת נורא.
ואני, אני אוהבת דיוק. בעיקר כזה שחודר לי לנשמה.

היא צודקת.
כשקשה לי אני בוחרת להשתבלל.
אני בוחרת להתרחק מכל האנשים שמקיפים אותי בחיים שאני חשובה להם.
אני בוחרת לא לשתף.
אני בוחרת לא לחשוף.
אני בוחרת לא להראות את הקושי שלי, להחזיק בדמות החזקה שלי.
אני בוחרת לא להראות פגיעות, חולשה.

השתבללות. ריחוק. הימנעות משיתוף. מחשיפה. מלהראות את הקושי. את הפגיעות והחולשה.
לבד.

כשקשה לי אני בוחרת בלבד שלי.
כשקשה לי אני מוותרת על הזדמנות לייצר אינטימיות.

אני חושבת שהתרופה לאנורקסיה היא אינטימיות.
אז למה אני בורחת ממנה כל הזמן?