חשבתי על זה שיש משהו מרגיע בלדעת ממה את ״סובלת״. שיש לדבר הזה שמתיש לך את הלב והנפש, שם. שיש לדבר הזה טיפול. שיש לדבר הזה הסבר. הכותרת הזו ״אנורקסיה״ מאפשרת לך להיות שייכת. למשהו. לא משנה למה. אבל שייכת. וכשאת שייכת, את לא שונה, את לא מיוחדת, את כמו כולם. ״הבעיה״ שלך היא לא רק שלך. יש בזה משהו משחרר. מרגיע. בלהיות שייכת. ויש עוד סיבה. זה נותן תקווה. יש אנשים שיצאו ממנה. מההפרעה. והתקווה הזו היא הצעד הראשון המשמעותי בדרך להחלמה. היכולת לראות אותי בדמיון, אפילו בתמונה מטושטשת, בלעדיה. בלעדי ההפרעה.

איבדתי את השליטה בחיים שלי במובנים רבים. והיא, הציעה לי את הדבר שהכי הייתי צריכה. היא הציעה לי שליטה. מכורת שליטה כמוני לא היתה צריכה יותר מזה כדי להתמסר. הפרעת אכילה היא התמכרות לשליטה. אלו היו 3 שנים שהייתי חיילת נאמנה לקול הזה של הפרעת האכילה. למחלה. אלו היו 3 שנים שלא הייתי נאמנה לעצמי. שלטתי בכל מה שנכנס לי לפה, או יותר נכון מה שלא נכנס. העיסוק בספורט היה אובססיבי. התעסקתי רק בה. ופספסתי את החיים. הרגשתי מאושרת. בטוחה. כשהייתי עמוק בתוכה. הרגשתי בשליטה. פנטזיית השליטה שלי.