פנטזיית השליטה שלי
יש אנשים שאני מכנה אותם ״מעוררים״. הם נכנסים לך לחיים, לפעמים אפילו רק מחליפים איתך כמה משפטים. אבל המפגש הזה איתם מעורר בך משהו. מעורר אינטואיציה שריחפה בתוכך והיתה לך עד כה הפריווילגיה להתעלם ממנה. להתמסר לשגרה, לנקודת האיזון האחרונה שמצאת שמצאת וטיפחת בחייך, בעמל רב. והנה הם נכנסים לחיים שלך בסערה ועוזבים את החיים שלך בשקט. דממה. ואתה. אתה נותר לבד מול האינטואיציה שלך. שיורה לך פיסות מחשבה בלי הפסקה. דורשת יחס. שוב.
היא היתה אחת כזו.
פלרטטתי עם הפרעת האכילה שלי. אנורקסיה. שנה שלמה אבל התמסרתי אליה בכיתה ו׳. התמסרות טוטאלית כזו.
זה גיל צעיר מאוד לפתח הפרעת אכילה. אבל היו לי את כל התנאים המתאימים* לזה באותה תקופה.
איבדתי את השליטה בחיים שלי במובנים רבים. והיא, הציעה לי את הדבר שהכי הייתי צריכה. היא הציעה לי שליטה. מכורת שליטה כמוני לא היתה צריכה יותר מזה כדי להתמסר.
הפרעת אכילה היא התמכרות לשליטה.
אלו היו 3 שנים שהייתי חיילת נאמנה לקול הזה של הפרעת האכילה. למחלה. אלו היו 3 שנים שלא הייתי נאמנה לעצמי.
שלטתי בכל מה שנכנס לי לפה, או יותר נכון מה שלא נכנס. העיסוק בספורט היה אובססיבי. התעסקתי רק בה. ופספסתי את החיים. הרגשתי מאושרת. בטוחה. כשהייתי עמוק בתוכה. הרגשתי בשליטה. פנטזיית השליטה שלי.
עד שהאיזון המדומה הזה בחיים שלי לא התאים לי יותר. עד שהגעתי לתחתית שלי. ושם הייתי חייבת להחליט, לבחור בה או בי. יצאתי ממנה. לבד. זה לא מובן מאליו. זו מחלה שהורגת.
זו היתה פרידה קשה. כי זה להיפרד ממישהו שהיה שם לצידך כשאף אחד אחר לא היה.
זו היתה פרידה קשה. כי זה היה הקשר המשמעותי היחיד בחיי. קשר שהפשיט אותי מכל הקשרים האחרים – עצמי, ההורים, האחים, החברים.
זו היתה פרידה קשה. כי זה היה קשר שמבוסס על צורך שלי. הייתי צריכה אותה. בחיי.
אבל כמו כל פרידה שלי בחיים. מרגע קבלת ההחלטה. הותרתי אותה מאחור ולא הסתובבתי לבדוק לשלומה. הגעתי לנקודת איזון חדשה. לחיים בלעדיה. בלעדי הקול החזק של המחלה. לפחות חשבתי כך. נקודת איזון שהתאימה לי ממש עד שהקטנצ׳יק שלי נולד.
זוכרים את ה״מעוררים״.
פגשתי אותה בחדר הכושר (הבחורה מהפוסט זו המחלה שלי! שלי?). היא רזה נורא. סתם מחשבה. התכתבנו. הרגשתי שאני מתכתבת עם המחלה שלי. זה היה מטלטל. והיא, העירה את האינטואיציה הזו שלי. שליוותה אותי מהיום שפגשתי את הקטנצ׳יק שלי. האינטואיציה הזו שיורה לי פיסות מחשבה בלי הפסקה. דורשת יחס. שוב. לא נותנת לי מנוחה.
הילדונת הזו שנכנסה לחיי בסערה ויצאה מהם בשקט. בדממה. הציפה שאלה. שאלה מפחידה מהסוג שאני אוהבת. האם באמת יצאתי מהמחלה או שזה עוד סיפור שאני אוהבת לספר לעצמי?
ופתאום החיים הפגישו אותי שוב ושוב עם התובנה, ששליטה היא מחשבה דומיננטית שמתחזה למציאות. שבפועל אין לי שליטה על כלום
אתמול ישבתי שעתיים אצל הפסיכולוגית שלי וחיברתי קצוות. סירבתי להתפנות.
כדי לצאת מהפרעת האכילה שלי החלפתי התמכרות לשליטה אחת בהתמכרות לשליטה אחרת.
אימצתי לו״ז מסודר של כושר, תפריט קפדני. שניהם היו קדושים. שלטתי בהם. מנעתי ממני כל תשוקה אפשרית. כי תשוקה באה על חשבון השליטה. ואני. הייתי חייבת להיות בשליטה על השליטה. הגעתי לנקודת איזון מול ההפרעה. ששירתה אותי הרבה שנים.
ואז נכנסתי להיריון. ואז הקטנצ׳יק נולד. ופתאום החיים הפגישו אותי שוב ושוב, עם התובנה. ששליטה היא מחשבה דומיננטית שמתחזה למציאות. שבפועל אין לי שליטה על כלום.
תנאי בסיס בניהול המחלה שלי פתאום השתנה. איבדתי שליטה. וזה כל מה שהפרעת האכילה צריכה כדי להיכנס שוב לחיי.
חישוב מסלול מחדש. אני צריכה ללמוד לנהל את ההפרעה שלי במציאות חדשה.
היא לא רעה ההפרעה. אני חשובה לה. היא בטוחה שהיא מגינה עלי. בדרכה.
היא רוצה לשחרר אותי. הרגשתי את זה בכל הגוף. פעם ראשונה שהיא בוחרת בי על פני הגדילה שלה. אבל זה לא פשוט עבורה. זה לוותר על האגו שלה. על המקום המרכזי שלה בחיי. זה סוג של פרידה. והיא שונאת פרידות. אז היא בכתה. בכי מלא בנשמה. בפחד, בהבנה, בהשלמה, בשחרור. ואני. בכיתי איתה.
הגיע הזמן לשנות את התמהיל בחיי. בין המחלה הזו שלי לביני.
העיניים שלי נצצו. משלווה. משקט.
חייכתי כי הנשמה שלי התמלאה ברעב.
רעב לרגש. לאוכל. לתשוקה.
*אירוע טראומתי עבור הילדה הקטנה שהייתי (אמא שלי התחילה לעבוד, עבודה שניתקה אותה רגשית מהבית), התחלתי דיאטה, ותכונות אופי – ביטחון עצמי נמוך, חוסן רגשי נמוך, רגישות גבוהה מדי.
