אנחנו גדלים בחברה שבה רזה זה טוב ושמן זה רע. תפיסה מעוותת שחודרת לילדים של כולנו. תפיסה שפוגשת ילדה קטנה שמאמינה בכל ליבה שתוכל להרגיש שייכת רק אם תהיה מושלמת!. ילדה שעבורה להיות סתם ״טובה״ זה כישלון, השפלה. ילדה שעבורה להיות ״הכי טובה״ זה לא מספיק. יש לה ״מושלם להגיע אליו״. עבור האנורקטית, ששואפת למושלם. ולא יכולה להסתפק בסתם להיות ״עוד מישהי רזה״. רזה – זה טוב! אנורקסיה – זה מושלם!

סגנון החיים שפיתחתי הוא מסוג עליונות, אך גם פה זה שודרג מ-״להיות הכי״ ל-״להיות מושלם״. סגנון חיים מסוג ״להיות הכי״ מתאר אנשים שתמיד רוצים ״להיות יותר״, ״להיות הכי״ ו-״להיות עליון״. אלה אנשים שמראש לא נכנסים למצבים שבהם לא מובטח להם שיהיו ״הכי״. סגנון חיים ״להיות מושלם״ הוא הקצנה של ״להיות הכי״. זהו סגנונם של אנשים שלא מקבלים שאין שלמות ולא מקבלים את עצמם כשהם נכשלים. הם מאמינים שהם מוכרחים להיות מושלמים. אנורקסיה היא נוירוזה לפי התיאוריה האדלריאנית. על פי התיאוריה האדלריאנית, אדם עלול להתחמק ממילוי משימות החיים על ידי יצירת סימפטומים גופניים שיהוו עבורו תירוץ להימנעות. אפשר לזהות תמיד את הרגע שבו מתחילה המחלה הנוירוטית. נוכל לכנות אותו ״מצב של משבר״, שבו מציאות החיים אינה מאפשרת לאדם לתפקד לפי סגנון החיים האופייני לו. המחלה הנוירוטית נועדה לגונן על האדם הנוירוטי בפני הסכנה שיגלה שהוא חסר ערך.

כשאתה נותן ל-״דבר הזה״ שם אתה יכול להתחיל לייצר הפרדה בין המחלה לבינך. בין התנהגות שאימצת בגלל המחלה לבין מי שאתה. ההתנהגות הנוקשה שלך לא הופכת אותך לאדם נוקשה. להפך, אתה פתאום מגלה שזה רחוק ממך כל כך. זו התנהגות שהיית צריך כדי לאלף את הגוף שלך לחיות בדרך לא אפשרית. כשאתה בתוך המחלה, אתה לא רואה שום אפשרות קיום אחרת לעצמך. תפיסת העתיד שלך מוגבלת בידי הדימוי העצמי המבוצר שלך כמכור למחלה. לא חשוב עד כמה אתה עשוי להכיר במחירי ההתמכרות הזו שלך. הפחד לאבד את העצמי אם ההתמכרות תיעלם מחייך הוא מפלצת עצומה. במוח שלך, אתה תחדל להתקיים. שינוי התודעה הזה, שאתה לא שווה המחלה, שיש קו שעובר בינכם, מייצר אצלך את הספק, פתח להחלמה. אתה יכול ״להרוג״ את המחלה מבלי ״להרוג״ את עצמך.

במשך 4 שנים נתתי לעצמי חופש מוחלט להיות. שחרור אמיתי מגבולות. בלי גבולות חיצוניים. וקרה דבר מדהים. גיליתי את עצמי. גיליתי שיש בי הרבה גבולות שמגיעים מתוכי, קול פנימי שלמדתי לסמוך עליו שלעולם לא יאפשר לי להזיק לעצמי. גיליתי שדווקא כשלא סגרתי את עצמי בתוך גבולות חיצוניים. מתוכננים. נוקשים. יכולתי לגלות את הגבולות האמיתיים שלי. אלה שבאים מתוך חיבור אמיתי לעצמי. גיליתי שהם קיימים. והגילוי הזה היה משמעותי נורא עבורי. כי הוא קידם לחוויה חדשה, שלא ידעתי שקיימת בעולם, שלא ידעתי שקיימת בעולם עבורי. שיש אמצע בין גבולות נוקשים לחופש מוחלט. שיש אמצע בין גבולות נוקשים לאיבוד השליטה. אמצע שנקרא ״שחרור שליטה״.

אנורקסיה. היא מחלה לא רציונאלית. היא מחלה של הלב. ולכן משפטים כמו – ״פשוט תאכלי״. ״הגוף שלך צריך אוכל כדי לשרוד״. ״אם לא תאכלי אז...״. ״מה את צריכה? תגידי״. לא יעזרו. להפך. רק יסגרו את הילדה שלכם, מולכם. היא לא צריכה את המח שלכם, מזה יש לה מספיק משלה. מח כזה שחושב ומנתח ומדבר ומסבך, מסרב לתת לה מנוחה. היא לא צריכה את הפתרונות שלכם והעצות שלכם. את כל זה היא יודעת לבד. היא פשוט לא יכולה לוותר כרגע על העוגן שהיא תופסת כיחיד בעולם שלה. האנורקסית שבה. אז מה היא צריכה? הילדה הקטנה שלכם?