מח של אנורקסית
חודש. חודש של מפגשים קבועים אצל הדיאטנית להפרעות אכילה שלי. חודש קשה מאוד עבורי.
אחרי הפגישה הראשונה כתבתי לה הודעה.
אני: ״יש לי באמת הפרעת אכילה, או שזה סתם סיפור יפה שאני מספרת לעצמי״?
הדיאטנית להפרעת אכילה שלי: ״יש לך הפרעת אכילה ואפילו יש לה שם, אנורקסיה״.
חשבתי על זה שיש משהו מרגיע בלדעת ממה את ״סובלת״. שיש לדבר הזה שמתיש לך את הלב והנפש, שם. שיש לדבר הזה טיפול. שיש לדבר הזה הסבר. הכותרת הזו ״אנורקסיה״ מאפשרת לך להיות שייכת. למשהו. לא משנה למה. אבל שייכת. וכשאת שייכת, את לא שונה, את לא מיוחדת, את כמו כולם. ״הבעיה״ שלך היא לא רק שלך.
יש בזה משהו משחרר. מרגיע. בלהיות שייכת.
ויש עוד סיבה. זה נותן תקווה. יש אנשים שיצאו ממנה. מההפרעה. והתקווה הזו היא הצעד הראשון המשמעותי בדרך להחלמה. היכולת לראות אותי בדמיון, אפילו בתמונה מטושטשת, בלעדיה. בלעדי ההפרעה.
יש שלבי התפתחות להפרעת אכילה.
היא: ״את נמצאת בשלב הכי קשה״.
בראש שלי: ״היא בטח אומרת את זה לכולן״.
אני לא נראית אנורקסית. בדיקות הדם שלי תקינות. המחזור שלי סדיר. הצלחתי להביא ילד לעולם. כל כך לא מובן מאליו אחרי כל מה שהגוף המסכן הזה שלי עבר. בגללי.
אני לא בסכנת חיים.
אני לא נראית אנורקסית. אבל יש לי מח של אנורקסית. שמשבש לי את איכות החיים. שמונע ממני שקט בחיים. אושר.
היא: ״את יכולה להמשיך לחיות ככה כל החיים. גוף יפה שעוטף מח חולה. חיוך שמסתיר הרבה חרדה״.
היא צודקת. אני יכולה. אבל אני ממש לא רוצה. החלטתי שדי. שנמאס לי להמיר הפרעה אחת באחרת. וזה הרי כל מה שאני צריכה בחיים כדי להשתנות. להחליט. משם הדרך הקשה הופכת לקלה. יותר. עבורי.
הפרעת אכילה היא הפרעת שליטה.
כדי להרגיש בשליטה אתה מתמכר להרגשה שאתה מסוגל. מסוגל להוציא ממך את הגרסה הכי טובה שלך. יש לזה גם צדדים יפים. אני לא מוכנה להסתפק ב- ״בסדר״ בשום תחום בחיים. ״בסדר״ יגרום לי לזוז. אבל אתם יודעים, אין כזה דבר התמכרות טובה.
הפרעת אכילה היא הפרעת שליטה. וכל מה שהיא צריכה בחיים זה מספר. אבל לא סתם אחד, מספר חדש להתקבע עליו. מספר חדש שיהפוך להיות הסט פוינט החדש שלה. יאתגר אותה ממש. מספר חדש שכשהיא תשיג אותו היא תרגיש את התחושה המדומה של אושר רגעי מטורף, תחושת המסוגלות. תחושה שהיא שוב ניצחה. את עצמה. את הצורך הכי בסיסי של בני אדם. צורך שכל שאר בני האדם ״הרגילים״, לא עומדים בפניו כל פעם מחדש. והיא כן.
מספר חדש שיפגיש אותה שוב עם הגרסה הכי טובה שלה.
התנאי לטיפול של הדיאטנית שלי היה שקילה.
היא: ״בפגישות שלנו את תצטרכי להישקל״.
אני:
היא לא סתם ציינה את זה בפני. אנורקסיות מחולקות לשתי קבוצות אלה שנשקלות באופן אובססיבי ואלה שלא נשקלות בכלל. אני שייכת לקבוצה השנייה. שקילה היא עימות עם המציאות. עימות עם המציאות לא מאפשר לך להסתתר סביב רגשות. הוא מאלץ אותך להתמודד עם עובדות. ואז זה הופך להיות כתוב באותיות גדולות שחורות על רקע לבן. חמודה, את באזור מסוכן. ברחתי מזה עד היום. העדפתי לא לדעת רק להרגיש. משפט מוזר לגבי.
היא: ״ויש לי עוד תנאי״.
בראש שלי: ״תצאי משם ע-כ-ש-י-ו״.
היא: ״איפה המחשבות שלך עכשיו?״.
אני (עיניים מלאות בדמעות שמסרבות לזלוג): ״יש לי קול חזק בראש שאומר לי לברוח ממך כל עוד אני יכולה״.
היא: ״תני מקום לקול הזה. תבכי אותו״.
היא: ״ויש לי עוד תנאי. את צריכה לכתוב יומן אכילה. לכתוב כל דבר שאת אוכלת״.
בכיתי.
כתיבת יומן אכילה היא עוד עימות עם המציאות. עימות שמאפשר לתחקר. את עצמי. זה קשה. לגלות דברים על עצמך, כאלה שדאגת במשך שנים להסתיר מתחת לשכבות של חיוך, גומות עמוקות, אושר מדומה.
מה שחשוב להפרעה הוא כיוון החץ. ירידה זה טוב. עליה זה רע. ועם כל ירידה נקבע סט פוינט חדש. שמשנה את הדיכוטומיה בראש שלי בין טוב לרע, מזיז את נקודת הייחוס. ועם כל ירידה אני מרגישה מסוגלת. טובה יותר. עבור ההפרעה. רעה לעצמי.
היא: ״עם איזה מספר תרגישי בנח?״.
אני: ״57 יהיה מושלם״.
חלצתי נעליים. עליתי על המשקל. בראש שלי הקול החזק של המחלה. אותו קול שבעבר היה משתק אותי. דוחף אותי להרגלים הישנים והרעים שלי. המשכתי ״פשוט״ על אוטומט. התעלמתי ממנו. הוא צרח. עליתי על המשקל. המספרים התחלו לזוז. הרגשתי שאין לי אוויר. אבל נשארתי שם על המשקל. בהיתי. במספר. מפחדת. גאה בעצמי. אני צריכה להיות יותר גאה בעצמי. סתם מחשבה.
שקילה ראשונה: 57.5
אני: ״מושלם״.
ההפרעה: ״שמנה״.
שקילה שניה: 56.5
אני: ״את יורדת במשקל, זה מסוכן״.
הפרעת האכילה: ״מושלם, רק עוד קצת״.
עצב מהול בשמחה.
שקילה שלישית: 55
אני: ״את יורדת במשקל, תתעוררי, זה מסוכן״.
הפרעת האכילה: ״מושלם, רק עוד קצת״.
עצב מהול בשמחה.
שקילה רביעית: 56.5
אני: ״מושלם״.
הפרעת האכילה: ״שמנה!!!, מה את עושה לעצמך?!, צאי משם עכשיו״.
שמחה מהולה בעצב.
מה שחשוב להפרעה הוא כיוון החץ. ירידה זה טוב. עליה זה רע. ועם כל ירידה נקבע סט פוינט חדש. שמשנה את הדיכוטומיה בראש שלי בין טוב לרע, מזיז את נקודת הייחוס, מאתגר אותי. ועם כל ירידה אני מרגישה מסוגלת. טובה יותר. עבור ההפרעה. רעה לעצמי. פתאום 57 זה רע. פתאום רק מתחת ל-55 יוגדר כהצלחה.
היא: ״זה שלב בהפרעה. שלב שכלום לא מספק אותה. לא משנה מה היית רואה על הצג, היית מתאכזבת״.
כלום לא מספק את האנורקסית שבי.
היא: ״את לא בסט פוינט המשקלי שלך. לכן כל שינוי קל בתפריט גורר עליה או ירידה חדה במשקל. לכן יש לך התקפי אכילה. את פשוט רעבה. שאחריהם מגיע הפיצוי – תפריט דל ממש״.
אני: ״לופ״.
היא: ״נצטרך למצוא יחד את הסט פוינט שלך״.
היא: ״לאן נעלמת?״.
אני: ״אני לא מבינה מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה שלך״.
אני לא בנאדם שמקבל את המגבלות שלו. מבחינתי אין לי מגבלות. כל דבר שאני אסמן וארצה אני אשיג. גם אם זה אומר שאמצא דרך להגדיר סט פוינט משקלי חדש לגוף שלי.
אני: ״הסט פוינט שלי הוא בין 55-57 זו עובדה. עכשיו יחד נבין איך נגרום לה להתממש בצורה בריאה״.
ואז פתאום חשבתי לעצמי. שאולי המשקל מקביל לתחושת האושר. הסט פוינט למשקל הוא סובייקטיבי. 55 למישהי אחת יכול להיות מצב של הרעבה לעומת מקום בריא עבור אחרת.
אולי יש גם סט פוינט לאושר? אולי גם הוא סובייקטיבי?
יש אנשים שהסט פוינט לאושר שלהם גבוה יותר. הם מאושרים יותר במצב הטבעי שלהם. ויש כאלה שלא. שצריכים להתאמץ כדי להגיע לנקודה גבוהה. צריכים להשקיע משאבים שלעיתים נגמרים ואז מגיעה הצלילה.
ואז פתאום חשבתי לעצמי. שאולי כמו במשקל, הסט פוינט של האושר שלי לא במקום שהייתי רוצה, נמוך ממה שהייתי רוצה. אבל אני מסרבת לקבל את זה כעובדה. אז אני נלחמת להעלות את הנקודה. הנקודה לאושר. וזה מתיש. ולפעמים הכח נגמר. ולפעמים יש נפילות.
יש מחיר ללהיות מושלמת לכאורה.
בסוף בהפרעת אכילה, האוכל הוא רק סימפטום.
הפרעת אכילה עוסקת ברגשות וצרכים וחרדות מדויק להגיד בחוסר היכולת של הנערה להתמודד עם העולם הרגשי שלה. לא פלא שמצאתי את ההקבלה בין המשקל לתחושת האושר.
