אפשר גם וגם. כאב וגם ליטוף. אהבה וגם שנאה. שקט וגם רעש. פחד וגם ביטחון. יציבות וגם תשוקה. כי אנחנו פשוט בוחנים, שוהים בקצוות שלנו. ואז החיים שלנו נראים כמו פונקציה עם מלא עליות וירידות וטלטלות. חסרי טעויות. חסרי הפתעות. חסרי פחדים. בטוחים כאלה. שקטים. כי האדם שחוקר את עצמו, בניגוד לאנשי ״הקו ישר״, ידע להתמודד עם נקודת קיצון שתגיע, כי הוא היה בה. חקר את עצמו. בניגוד לאנשי ״הקו ישר״ הוא מנסה לא לבזבז חיים שלמים על פחד. משינוי.

הפרעת האכילה שלי הותירה לי ירושה (נוספת), הפסקתי להאמין לאנשים. באנשים. שהרי איך אוכל להאמין באחרים כשהאדם הכי קרוב אלי. אני. ניצל את הפגיעות שלי. הרגישות הגדולה שבתוכי. הוביל אותי לתחתית שלי. אהב אותי אהבה חונקת. הורגת. ואם אני לא מאמינה באנשים, לעולם לא ארגיש בטוחה איתם ולכן לא אוכל להתמסר. אליהם. לאנשים. התמסרות טוטאלית כזו.

היום עמדתי עם אחי הקטן על נקודת ההזנקה. 6 בבוקר. רעדתי מקור. שאלתי את עצמי רגע לפני ההזנקה מה גרם לי לכבות את הקול הפחדן שבי ולהחליט לעמוד שם עם לב דופק ועיניים נוצצות. להמתין. לרוץ. הבנתי. אלו היו המילים האלה שלך שיצאו ממני בשיחה עם בעלי לילה לפני חצי המרתון. ״מגיע לי. מגיע לי לסיים את הריצה הזו. נתתי את כולי בשבילה. מגיע לי״.