מגיע לי!
התשוקות שלי

מגיע לי!

לפני 15 שנה התקבלתי להדרכה בבה״ד 1. כדי לסיים את ההדרכה הייתי צריכה לרוץ. 2 ק״מ.
נכשלתי בריצה.
נלחצתי ממש שנכשלתי כי רציתי את התפקיד. זה תפקיד שסימנתי לעצמי. הצבתי אותו כמטרה.
קיבלתי הזדמנות שניה.
אני לא זוכרת אם אני ביקשתי עזרה או שחבר שלי לקורס פשוט זיהה, אבל הוא החליט שאני אסיים את הריצה (החוזרת). הוא היה רץ איתי בערבים. לא ויתר לי. לא ויתר עלי.
הוא בטח לא זוכר את זה. אני לא שוכחת.
הצלחתי. סיימתי אותה. בקושי.

לפני 15 שנה בקורס ההדרכה הראשון שלי בבה״ד 1 כמפקדת צוות, היתה לי צוערת שנכשלה במבחן הריצה. ריצה שהפרידה בינה לבין הסיכה.
הפעם אני החלטתי שהיא תסיים את הריצה. רצתי איתה בערבים. רצתי איתה את הריצה ה״גורלית״ עבור נערה בת 19 שרוצה ממש להיות קצינה.
היא הצליחה. סיימה אותה. בקושי.

מאז הריצה היא חלק מחיי. חלק משמעותי מחיי.היא הצילה אותי בהרבה מובנים.

לפני 3 חודשים עמדתי מול מאמן הכושר שלי ואמרתי לו אני ארוץ את חצי מרתון תל אביב. כשלמעשה זו היתה הצהרה שלי מול עצמי. לא באמת חשבתי שזה יקרה. אולי כן?! זה כל מה שאני צריכה. להציב יעד. מאותו רגע התמסרתי אליו.

יחד עם המאמן, ניפצתי עוד אמונה לגבי עצמי. אמונה לא רלוונטית. אמונה שאני סוחבת רק כי פעם לפני הרבה שנים היא היתה נכונה לגבי. ועם כל ק״מ שהתווסף בדרך ל-21 למדתי להאמין בעצמי עוד קצת. בעוצמות של לקבל החלטה. בעוצמות של לסמוך על עצמך. ועם כל ק״מ שהתווסף בדרך ל-21 הרגשתי שאני יכולה.  הכל. תחושות שלא הרגשתי בעבר. אני הרי תמיד מפקפקת בעצמי.

לפני כמה ימים הודיעו שמזג האוויר במרתון תל אביב הולך להיות גשום. ישר כל הספקות צפו. זה בדיוק מה שהיה צריך כדי להציף אותם. אי וודאות. מעולם לא רצתי בגשם. מעולם לא רצתי בתחרות. פעמים בודדות רצתי בחוץ (אני רצה בחדר כושר). הקול הזה, הפחדן הזה שבתוכי, צרח. תוותרי. כמעט ויתרתי. לעצמי. שוב. אני טובה בלוותר.

מגיע לי. מגיע לי לסיים את הריצה הזו. נתתי את כולי בשבילה. מגיע לי!
אני חושבת שפעם ראשונה שהכרזתי ככה בקול רם שמגיע לי. משהו.

היום עמדתי עם אחי הקטן על נקודת ההזנקה. 6 בבוקר. רעדתי מקור.  שאלתי את עצמי רגע לפני ההזנקה מה גרם לי לכבות את הקול הפחדן שבי ולהחליט לעמוד שם עם לב דופק ועיניים נוצצות. להמתין. לרוץ. הבנתי. אלו היו המילים האלה שלי שיצאו מהלב שלי בשיחה עם בעלי לילה לפני חצי המרתון.

״מגיע לי. מגיע לי לסיים את הריצה הזו. נתתי את כולי בשבילה. מגיע לי״.

אני חושבת שפעם ראשונה שהכרזתי ככה בקול רם שמגיע לי. משהו. וככה סיימתי ריצה מדהימה במזג האוויר מושלם. ריצה שלוותה בחיוך ענק.

אותה נערה שלא רצה 2 ק״מ רצה 21. לא כי היא איזה בנאדם מיוחד. בגלל שהחליטה שמגיע לה להיות שם. בנקודת הסיום.

חצי מרתון תל אביב – בוצע.