התמסרות ללא פתח מילוט
אני: ״למה אתה אוהב אותי?״
בעלי כל כך שונא שאני שואלת אותו את השאלה הזו. זה משתקף בתגובה שלו. אבל זה לא גורם לי להפסיק לשאול אותו. להפך. אני חייבת לדעת. להבין שהוא לא איתי כי ״זה פשוט יצא ככה״ אלא שהוא בוחר בי באמת כל יום מחדש.
אף פעם לא קיבלתי תשובה לשאלה הזו. ממנו.
לפני כמה זמן קיבלתי תשובה. תשובה כל כך פשוטה. הפשטות שלו תמיד מדהימה אותי בתוך המורכבות של המח שלי. ״כי את מכריחה אותי להשתנות״.
התשובות שלו….
פעם ראשונה שהתמסרתי למשהו בחיים. התמסרות אמיתית חסרת גבולות, פשוט הגשתי את עצמי חשופה, את הלב, הגוף, הנפש. את כולי. כמו שאני. היתה במסיבת טראנס. פעם ראשונה שהתמסרתי למשהו בחיים היתה למוסיקה.
אי אפשר להסביר במילים את התחושות. את הרגשות. שממלאים אותך כשאתה מתמסר למשהו, באמת. כשאין לך פתח מילוט מוכן. התמסרות טוטאלית כזו.
כדי להתמסר למשהו אתה חייב להרגיש ביטחון. ביטחון בדבר הזה. במישהו הזה. שהוא יהיה שם לזהות, ללוות, להדריך, לתפוס כשתיפול. אתה חייב להרגיש ביטחון. אמיתי. בכל נים בגוף שלך.
הפרעת האכילה שלי הותירה לי ירושה (נוספת), הפסקתי להאמין לאנשים. באנשים. שהרי איך אוכל להאמין באחרים כשהאדם הכי קרוב אלי. אני. ניצל את הפגיעות שלי. הרגישות הגדולה שבתוכי. הוביל אותי לתחתית שלי. אהב אותי אהבה חונקת. הורגת. ואם אני לא מאמינה באנשים, לעולם לא ארגיש בטוחה איתם ולכן לא אוכל להתמסר. אליהם. לאנשים. התמסרות טוטאלית כזו.
מוסיקת הטראנס הצליחה לעבוד עלי.
היא העניקה לי ביטחון, החזרתיות במוסיקה כזו, זה מדהים. מי שיאזין לזה מהצד עלול לתפוס את זה כמשהו מאוד משעמם. אבל החזרתיות הזו משמעותית. היא מאפשרת לך לחזור לאותה נקודה שוב ושוב רק שכל פעם אתה מתמלא בעוד ביטחון. ביטחון ששום דבר רע לא יקרה. ביטחון שהכל בסדר. כי עברת את זה. עמדת מול הפחד הזה שממלא אותך עם כל שניה שהמוסיקה חודרת לתוכך, ונותרת בחיים. אפילו חייכת. חיוך עם עיניים נוצצות. ומולה, מול המוסיקה, הגעתי בלי חומות, בלי הגנות. כי היא לא אדם שיש סכנה שאתמסר אליו. היא ״רק״ מוסיקה.
פעם ראשונה שהתמסרתי למשהו בחיים, היתה למוסיקת טראנס. איפשרתי לחזרתיות הזו שלה להחזיר אותי לאירוע טראומתי שעברתי בתור ילדה (היציאה של אמא שלי מהבית). שוב ושוב. זה לא הרפה ממני. התמונות, הריחות, הרגשות, התחושות. מהאירוע. החזרתיות הזו אפשרה לי לקחת זיכרון. קשה. ולחפור בו מספיק, לשהות בו כל פעם עוד קצת. לגעת בכל סט הרגשות שהוא הציף. לתת לדמעות שבי לצאת שוב ושוב ושוב כל פעם שהאירוע הזה חזר אלי במסע שהמוסיקה לקחה אותי. ואז זה קרה, פתאום, יכולתי לגשת אליו, לאירוע, וגם קצת לצחוק. להמשיך לבכות אבל גם לצחוק. עד שפתאום יכולתי לגשת אליו, לאירוע, ככה פשוט מבלי שהוא יפעיל אותי רגשית כמו בעבר. ובנקודה הזו, אחרי שנתתי מקום לרגש, פתאום הצלחתי לראות את המסביב שהיה תמיד קיים סביב הזיכרון ״הקשה״ הזה. המסביב הזה שפספסתי כי הפחד והכאב תפסו את כל המקום עד שלא הייתי פנויה רגשית לראות גם את היופי.
אני פתאום חושבת לעצמי, מעניין איך נראיתי למי שהסתכל עלי מהצד באותה מסיבה.
כדי להתמסר למשהו אתה חייב להרגיש ביטחון. ביטחון בדבר הזה. במישהו הזה. שהוא יהיה שם לזהות, ללוות, להדריך, לתפוס כשתיפול. אתה חייב להרגיש ביטחון
וככה בלי לשים לב רקדתי שעות ונתתי למוסיקה להוביל אותי. לנתב את המסע שלי לתוך עצמי. להציף בי שאלות קשות. לעורר בי זכרונות. זיכרון שמעלה עוד זיכרון. תמונות. לשים כותרות.
סמכתי עליה שהיא רוצה לעשות לי רק טוב. שאני חשובה לה.
היא גרמה לצלול ולעוף. לבכות ולצחוק. לברוח ולחזור. נתתי לה לעשות בי כרצונה. לא השארתי לעצמי אף פתח מילוט.
פעם ראשונה שהתמסרתי. למשהו.
וזה מדהים. והדבר הזה הוא משנה תודעה.
הוא מאפשר לנו זמן מוגבל שבו אנחנו מחליפים את ״המשקפיים״ שאיתם אנחנו משקיפים על המציאות. שלנו. הוא מאפשר לנו חוויה זמנית שבה העולם הרגשי שלנו משתנה, הקוגניציה שלנו משתנה, ״האני״ שלנו משתנה. זמן מוגבל של קליטה ועיבוד של המציאות בדרך שונה ממה שאנחנו מכירים. ומאותו רגע התודעה שלך משתנה. וזו נקודה משנת חיים.
ההתמסרות, התלות נתפסו אצלי כחולשה, כחוסר עמוד שדרה, כאי ודאות.
ההתמסרות, התלות היו הביקורת הגדולה שלי כלפי אמא שלי.
לכן ההתמסרות הטוטאלית הזו שלי. למוסיקה. היתה עבורי שינוי תודעה. שינוי חיים. אני הגשתי למוסיקה את עצמי, והיא בתמורה נתנה לי שקט, רוגע, ביטחון אמיתי. עבור מישהי שחיה בסערה תמידית. זה המון. היא מרגשת אותי.
אני לא מאמינה במקריות. אני מאמינה שדברים קורים לנו כשאנחנו פתוחים ומוכנים לקבל אותם. הייתי פתוחה להרגיש.
