מזדהות? מזדהים? ומי שלא, עכשיו אתם מבינים, למה המשפט הזה ״לכולן יש הפרעת אכילה ברמה מסוימת, מי לא מתעסק היום באוכל ובבריאות?״ גורם לי לחייך? התעסקות עם אוכל ובריאות היא לא הפרעת אכילה. הפרעת אכילה היא זהות. אישיות. של מי שסובל ממנה. וככזו, התסמינים שפירטתי עכשיו פוגשים את מי שסובל מהפרעת אכילה לא רק מול אוכל. זה פוגש אותו בעבודה. בהורות. בזוגיות. בקשרים עם החברים שלו. מי שסובל מהפרעת אכילה לא מתעסק באוכל ובבריאות כמו כולם. מי שסובל מהפרעת אכילה, מקדיש את עצמו. חייו. גופו. המחשבות שלו. הנפש שלו. אליה. עד שהוא, נעלם.

זה מאבק פנימי בלתי פוסק בין חלקים שונים בך. מאבק פנימי שמציף אותך במחשבות שלך. מחשבות שהופכות לתחושת תסכול וכעס וכאב על המצב הזה שלך. מייצרות מאבק פנימי שלא מאפשר לך להיות נוכח ברגע. ואז מגיעה מכשפה מהאגדות בדמות של נסיכה. בואו נקרא לה ״הפרעת אכילה״. והיא נותנת לך משהו שאף אחד לפניה לא נתן. היא נותנת לך שקט מהמאבק הבלתי פוסק הזה שלך. היא מאפשרת לך לרגע להפסיק לכעוס ולכאוב ולהתעצבן ולהרגיש. היא מאפשרת לך פשוט לעשות. ובעשייה יש משהו שהיה חסר לך בחיים נורא. יש שליטה, שלך על החיים שלך. אין חוסר אונים.

מח של אנורקסית. מדויק יותר לומר חשיבה של אנורקסית. זו חשיבה דיכוטומית מאוד. שחור או לבן. אסור או מותר. יפה או מכוער. זו חשיבה של תבניות. חשיבה שמחפשת פשטות. חשיבה שמחפשת לשים את המח הזה שביום יום על ווליום ממש חזק, על מיוט. הוא חושב יותר מדי. חשיבה דיכוטומית היא כזו שמוותרת על החופש שהחיים מעניקים לנו ובוחרת בידיעה, גם אם המחיר שלה הוא לחיות חיים של גבולות חונקים. פשוט כי האופציה האחרת מבחינתה היא איבוד שליטה. וזה סיכון שאדם שמכור לשליטה לא מוכן לקחת.

בגיל 11 האנורקסיה נכנסה לחיי. למי שלא מבין לעומק את המחלה מדובר ביחסי שליטה של ממש. יש לי קול במח. קול מאוד מניפולטיבי, חכם, כובש, מדויק שיודע להפעיל לי את הלב והנפש ואז את הגוף. בעזרת חיצי רעל בדמות מילים. וכמו כל יחסי שליטה ההתמסרות מהירה. לא הבנתי בכלל מה קרה. כמה מהר זה קרה. פתאום מצאתי את עצמי לא אוכלת. מתישה את הגוף בספורט. מרחיקה את עצמי מחברות. משקרת לכל הסביבה. הייתי רק אני והיא. המחלה. היא הפשיטה אותי מכל מה שהייתי. השאירה אותי חשופה. ופגיעה. וטוטאלית. אליה.

השינוי הזה גרם לי להבין פעם ראשונה שהגוף הזה שלי הוא לא רק עטיפה. הוא חזק. הוא הפתיע אותי כל פעם מחדש. עמד בכל יעד שהצבתי לו, לא משנה כמה מטורף היה. הוא נתן לי מקום לפרוק את הכאב הזה שלי בנשמה. כל פעם מחדש. הוא לא נטש אותי לבד במסע הקשה, המרתק, המטלטל הזה שעברתי. שאני עוברת. ידעתי שהוא שם עבורי. כשארצה. כשאצטרך. שהוא ייתן לי להשתמש בו בלי לדרוש כלום בתמורה. שהוא יבטל את כל צרכיו. כדי לתת לי מקום להשקיט את הסערה. הוא למד להסתפק במועט. הבנתי פתאום שלא יכולתי לעבור את השינוי מול הנפש בלעדיו. הבנתי את היחס האינסטרומנטאלי שהיה לי אליו.