איך זה נראה כשיש לך הפרעת אכילה?
אני מקבלת הרבה תגובות על החשיפה ועל הבלוג.
אבל יש תגובה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
״לכולן* יש הפרעת אכילה ברמה מסוימת, מי לא מתעסק היום באוכל ובבריאות?״.
התגובה הזו, בניסוחים השונים שלה, גורמת לי קודם כל לחייך.
אתם שואלים למה?
כי מי ששואל שאלה כזו, לא סובל מהפרעת אכילה. אז החיוך שיוצא ממני הוא חיוך של שמחה. שהוא לא חלק מהמשפחה המפוקפקת של הסובלים מהפרעות אכילה.
לכולן יש הפרעת אכילה ברמה מסוימת, מי לא מתעסק היום באוכל ובבריאות?
בראש שלי אני תמיד עונה – כן, אבל…
אז בואו נדבר על זה רגע. איך זה נראה כשיש לך הפרעת אכילה?
- אובססיה – את מתעסקת בצורה אובססיבית באוכל. במשקל. ברצון להיות רזה רק עוד קצת. זה ממלא את כל המחשבות שלך. 90% מהיום שלך, מהמחשבות שלך, מוקדשים לחישובים. כמה זמן נותר לי עד לארוחה הבאה, כמה זמן נשאר לי ל״סחוב״ עד שאלך לישון, איזה מאכל שעד היום היה מותר לי לאכול יכנס ממחר לרשימת המזונות האסורים, רשימה שאין לה סוף. את מתנהלת במציאות כמו כולם, אבל המח שלך ביקום מקביל. יקום שכולו מוקדש לתחזוק הפרעת האכילה.
- חוסר ערך עצמי – כל הערך העצמי שלך מושפע מהמשקל שלך. מדויק יותר מכיוון החץ כשאת עולה על המשקל. רזית – את ״כל יכולה״. שמחה. מאושרת. רואה את כל הטוב שבך. השמנת – את שמנה, חסרת יכולת לשלוט בעצמך. את עצובה, או כועסת, או מדוכאת. רואה את כל הרע שבך. כשאת רזה, את יוצאת ומבלה, מלאה ביטחון עצמי במי שאת. כשאת שמנה, במונחים שלך כמובן, את מסתגרת, נמנעת מלצאת, מבטלת, הביטחון העצמי שלך יורד, מתרסק.
- זה אף פעם לא מספיק – את מקיפה את עצמך בגבולות וחוקים מאוד נוקשים סביב האוכל והספורט והמשקל. גבולות וחוקים שהולכים וסוגרים עלייך. שהולכים ומצטמצמים. אוכל שהיה מותר לך לפני רגע, הופך ברגע לאסור. ריצה של 5 ק״מ כבר לא מספיקה לך, את לא תטריחי את עצמך בכלל לנעול נעלי ספורט כדי לרוץ אותה. המשקל שמילא אותך אתמול באושר, גורם לך היום להרגיש ענקית. שמנה. כשאת מסתכלת ובוחנת את עצמך מול המראה.
את אף פעם לא מרוצה. לא משנה לאיזה הישג תגיעי, זה אף פעם לא מספיק לך. והסיבה לכך ברורה. כי אם תגיעי ליעד, פתאום יהיה לך זמן, לעצור. לחשוב. להרגיש. - אין מקום לחריגה – אין מקום לטעות. אין מקום למשהו לא מתוכנן. אם אכלת קוביית שוקולד אחת, כזו שלא מופיעה ברשימה של מה שמותר. את תתמלאי ברגשות אשמה. את תלקי את עצמך. תשפטי את עצמך. תקטיני את הגוף הזה שלך שלא מסוגל לעמוד בפיתויים, בגוף החלש הזה שלך. קוביית שוקולד אחת תזרוק אותך ברגע לבולמוס אכילה. לחם עם שוקולד, עוגיה, חבילה שלמה, ועוד אחת, כוס של גלידה, קופסה שלמה, חטיף ועוד אחד ועוד אחד, ולחם. וזה ממשיך. את כאילו בתוך טראנס. טראנס שאת התחלת, אבל את לא יכולה להפסיק.
איבדת שליטה. עליך. עליו. - מעבר חד בין גבולות לאיבוד שליטה – יש לך שני מצבים. או שליטה מלאה על האוכל או איבוד שליטה. לופים בלתי פוסקים בין צמצום (גבולות) לבולמוסים (איבוד שליטה). את יודעת לרדת במשקל מהר או לעלות במשקל מהר. אין לך מושג, באמת שאין לך מושג איך קיימים אנשים שפשוט שומרים על המשקל.
את מתנהלת במציאות כמו כולם, אבל המח שלך ביקום מקביל. יקום שכולו מוקדש לתחזוק הפרעת האכילה.
- מנגנון שובע משובש – לא קיים אצלך. בכלל את לא אוכלת בגלל שאת רעבה כמו שאת לא מפסיקה לאכול בגלל שאת שבעה. משהו השתבש במנגנון הזה שלך. ולכן השאלה החוזרת של אנשים, כאלה שלא מבינים אותך, ״את לא רעבה?״ לא רלוונטית במקרה שלך.
בהמשך את תביני שאת אוכלת כשהחרדה, האי הוודאות, והמצב הרגשי שלך מציפים אותך. בהמשך את תביני שהאוכל הוא רק סימפטום, הוא לא האתגר האמיתי שלך. - בריאות מדומה – את מנהלת חיים מאוד בריאים כלפי חוץ. כל הסובבים אותך, לא מפסיקים לפרגן לך.
על השליטה העצמית שלך מול העוגה, והגלידה, והקינוחים שאף אחד חוץ ממך לא מצליח לעמוד מולם. אם רק היו יודעים שהשליטה העצמית הזו שלך, היא כלא שחונק אותך. אם רק היו יודעים שהשליטה כבר מזמן לא אצלך. שהאוכל שולט בך.
על ההתמדה שלך בספורט, הריצה, ההליכה, כפיפות הבטן, שממלאים את היום שלך. אם רק היו יודעים שההתמדה הזו מזמן הפכה לאובססיה בחיים שלך. אם רק היו יודעים שכשאת רצה הדבר האחרון שמעניין אותך זו הבריאות שלך. שאת מתמקדת בקלוריות על הצג. בעוד אחת ועוד אחת ועוד אחת.
על הגוף הרזה הזה שכולם שואפים אליו, זה שהחברה מקדשת, זה שבודדים מגיעים אליו. אם הם רק היו יודעים שהגוף ה״מושלם״ הזה שלך, מרוקן, חלש, שברירי. כל כך. זועק לעזרה. - לו״ז – כל הלו״ז שלך סובב סביב הארוחות שלך. אם את יוצאת למסעדה בערב או למסיבה את לא תאכלי כל היום. תצמצמי. אם את הולכת לים את לא תאכלי לפני ותוך כדי, כי אז הבטן הזו שלך תבלוט כל כך. ככה כשהגוף שלך חשוף כל כך. נתון לביקורת של כל אחד. לביקורת של עצמך. הביקורת הכי קשה.
- כל העיניים עליך – את בטוחה שכולם בוחנים את הגוף שלך. ברחוב. בים. במסיבה. את בטוחה שכשאת אוכלת סביב השולחן כולם מתעניינים רק בך, לא מורידים את המבט מהשמנה חסרת השליטה העצמית שאת. זו שבולסת ובולסת ולא מפסיקה. גם אם הכנסת רק חתיכת עגבניה לפה. ולכן את תמיד תעדיפי לאכול לבד, בסתר. את לא תאכלי ליד המשפחה, ליד בן/בת הזוג שלך, חברים שלך. את לפעמים תזמיני משהו לאכול בנוכחותם, אבל את רק תשחקי עם האוכל, תזיזי אותו מצד לצד, תחתכי לחתיכות קטנות ממש, תזרקי לתוך מפית שתיזרק לפח כשתקומי שוב ושוב מהשולחן.
- מניפולציות ושקרים מקיפים אותך – את תמצאי את עצמך פתאום, בלי לשים לב, משקרת בלי הפסקה, לגבי מה אכלת, מתי, אצל מי. מניפולציות ושקרים שכל מטרתם להמשיך לתחזק את המנגנון הזה שהשתלט לך מזמן על החיים, יצא משליטה. מנגנון שמזין את הפרעת האכילה שלך. זו שהפכה לדבר הכי חשוב ומשמעותי בחיים שלך.
מזדהות? מזדהים?
ומי שלא, עכשיו אתם מבינים, למה המשפט הזה ״לכולן יש הפרעת אכילה ברמה מסוימת, מי לא מתעסק היום באוכל ובבריאות?״ גורם לי לחייך?
התעסקות עם אוכל ובריאות היא לא הפרעת אכילה.
הפרעת אכילה היא זהות. אישיות. של מי שסובל ממנה. וככזו, התסמינים שפירטתי עכשיו פוגשים את מי שסובל מהפרעת אכילה לא רק מול אוכל. זה פוגש אותו בעבודה. בהורות. בזוגיות. בקשרים עם החברים שלו. מי שסובל מהפרעת אכילה לא מתעסק באוכל ובבריאות כמו כולם. מי שסובל מהפרעת אכילה, מקדיש את עצמו. חייו. גופו. המחשבות שלו. הנפש שלו. אליה.
עד שהוא, נעלם.
*זה תמיד בלשון נקבה
