יחסי שליטה מגיל 11
אני

יחסי שליטה מגיל 11

***פוסט שנכתב לפני שנה***

פעם ראשונה שנחשפתי ליחסי שליטה היתה כשהייתי בת 11.
הייתי ילדה קטנה. שעדין לא הספיקה להתבגר.
ילדה קטנה. תמימה. מתמסרת. חייכנית נורא. שמחה. כזו שלא מתביישת להגיד מה היא צריכה. כזו שמאמינה שהחיוך הכובש שלה יעזור לה לקבל. הכל. כל הזמן. 
 
ילדה קטנה. סקרנית נורא. חושבת. כזו שהתחילה. ממש בצעדיה הראשונים, לבנות את הזהות שלה. לענות על השאלה שרחפה בתוך הראש והלב שלה כבר כמה שנים. מי היא? מה מיוחד בה?
מה הערך שלה לעולם?
ילדת פלסטלינה. כזו שניתנת לעיצוב. עדין.
ילדה קטנה.
 
ובגיל 11 העולם היציב והבטוח והמוכר של הילדה הקטנה הטלטל נורא.
אמא שלה הדמות המשמעותית בחייה נעלמה לה. והילדה הקטנה הזו חוותה פעם ראשונה את העולם. לבד.
 
בגיל 11 הילדה הקטנה הזו נחשפה ללהט הגיהנום של ממלכת אי הוודאות.
והיא עמדה מול אי הוודאות שעטפה אותה. לבד. לא יודעת. בלי כלים. בלי ידיעה עמוקה פנימית שלה שהיא יכולה. להתמודד.
היא עמדה מולה חסרת אונים.
היא פעם ראשונה לא ידעה. והיא. היא היתה ילדה כזו שצריכה לדעת. הכל. אז היא שאלה. היא ניסתה.
 
היא פנתה לאמא שלה שחייכה אליה חיוך מזויף. כזה שחשבה שיגן עליה. והוציאה מהפה את המילים שיהפכו בעתיד הלא רחוק, מסיכה עבורה, ״הכל בסדר״, ״אני בסדר״.
ילדה קטנה. נטושה.
 
ובגיל 11 היא ניתקלה בה פעם ראשונה.
״בדבר הזה״ שהשתלט לה על המח והלב והנפש. אז עוד לא היה לה שם.
אנורקסיה.
בגיל 11 האנורקסיה נכנסה לחיי. למי שלא מבין לעומק את המחלה מדובר ביחסי שליטה של ממש.
יש לי קול במח. קול מאוד מניפולטיבי, חכם, כובש, מדויק שיודע להפעיל לי את הלב והנפש ואז את הגוף. בעזרת חיצי רעל בדמות מילים.
וכמו כל יחסי שליטה ההתמסרות מהירה. לא הבנתי בכלל מה קרה. כמה מהר זה קרה. פתאום מצאתי את עצמי לא אוכלת. מתישה את הגוף בספורט. מרחיקה את עצמי מחברות. משקרת לכל הסביבה.
הייתי רק אני והיא. המחלה.
היא הפשיטה אותי מכל מה שהייתי.
השאירה אותי חשופה. ופגיעה. וטוטאלית. אליה.
 
היא לקחה את הילדה הקטנה שהייתי ושיחקה בה. שיחקה לה בנפש.
ומערכת היחסים הזו בין המחלה לילדה הקטנה שהייתי היתה מערכת יחסים סדיסטית. משפילה. אכזרית נורא. מקטינה.
 
בכל פעם שהילדה הזו אכלה, אפילו משהו קטן שהיה מחוץ לרשימה המצומצמת נורא. הלא הגיונית. כי הבטן שלה שרפה. כי היא היתה רעבה נורא. הקול הזה צרח. כמו הורה מתעלל בילד שלו. הוא פצע את הנפש העדינה של הילדה הזו. פצע שישאר שם לעד. יהפוך להיות היופי שבה והסערה הגדולה.
 
והקול הזה אילף אותה.
לימד אותה להתעלם מהצרכים הכי בסיסיים שלה. מהרעב שלה. הקול הזה הפך את הרצונות שלו לצרכים שלה.
השתלט על הזהות שלה.
מחק אותה לאט לאט. את הילדה. אותי.
במובנים מסוימים היא מתה. הילדה הקטנה הזו.
 
והקול הזה שרטט לילדה הקטנה גבולות מאוד נוקשים. שהלכו וסגרו עליה. שהלכו והקצינו. ובכל פעם שהיא רק התקרבה לגבולות הקול הזה, חזר על משפטים שוב ושוב. משפטים שהפכו לאמונות, ליסודות של הילדה הקטנה שצמחה להיות אישה. קולות שגרמו לה להאמין שהיא לא טובה. לא ראויה. לא מספיק. שהיא חלשה. נורא. כמו פטיש שמכה על יסודות של בניין. הקול הזה ערער את כל מה שהיא ידעה על עצמה.
הקול הזה עיצב לה את התודעה.
 
כי היא היתה עדין צעירה מדי. לעמוד מולו. מול הקול ששלט בה.

הקול הזה ערער את כל מה שהיא ידעה על עצמה. הקול הזה עיצב לה את התודעה. כי היא היתה עדין צעירה מדי. לעמוד מולו. מול הקול ששלט בה.

ובין הילדה לקול הזה בראשה היו יחסים משמעותיים, מיוחדים נורא.
היא שנאה אותו בדיוק כמו שהיא אהבה.
היא רצתה להעלים אותו מחייה בדיוק כפי שהיא היתה צריכה אותו. נוכח. 
היא רצה לעמוד מולו ולשלוט עליו בדיוק כמו שהיא היתה צריכה להישלט על ידו. 
דיסוננסים. 
היא בנויה מהמון כאלה. היום.
 
וככה במשך שנים היא ניהלה מערכת יחסים משמעותית עם הקול הזה בתוכה. עם המחלה שלה. יחסי שליטה של ממש. יחסים שקשה היה לה להתנתק מהם. כי הקול הזה הוא היא. להתנתק ממנו הוא להתנתק מעצמה 
ככה היא חשבה במשך שנים. 
 
פעם ראשונה שנחשפתי ליחסי שליטה היתה כשהייתי בת 11.
הייתי ילדת פלסטלינה. כזו שניתנת לעיצוב. עדין.
הייתי חשופה מול קול מאוד אכזר. סדיסטי. משפיל. מכאיב נורא. 
הייתי חשופה לו מבלי שהיו לי כלים לשמור. עלי. 

בשנים האחרונות אני עוברת מסע מטורף ומדהים ומרתק ממש. מסע שבו אני גם חושפת את עצמי לכלים חדשים שלא הכרתי, שחשבתי שלעולם לא יתאימו לי, כלים שעוזרים לי לשמור על הילדה הקטנה שבי.

כלים שעוזרים לילדה הקטנה הזו לשנות את איך שהיא תפסה את עצמה. כלים שעוזרים לה לגלות את עצמה מחדש. ליצור לעצמה זהות שהיא רק שלה. בלעדיה. בלעדי ההפרעה.