עולם נטול ערכים
כשאני מתארת את ריקוד החיים שלי עם האנורקסיה תמיד מגיעה אחת מהשאלות הבאות:
״התאשפזת כדי לצאת ממנה?״
״היית בתת משקל מסכן חיים?״
״לאיזה משקל הגעת בשיא המחלה?״
אני עונה לשאלות האלה, עוטפת את המציאות במילים.
״לא״.
״לא״.
״xxx*״.
תשובות קצרות ופשוטות. אני מסתכלת על הפרצוף של מי שעומד מולי, בוחנת את התגובות שלו, מרגישה בתוכי את המילים שרצות לו בראש עכשיו. אלה שמקטינות את ההתמודדות שלי. אלה שמעצימות את ההתמודדות שלו.
הרי לו יש ילדה, חברה, אישה שעומדת למות.
״יש לי מח של אנורקסית. יכולתי להיות במקום אחר היום. ענין של שילוב קטלני של כמה נסיבות״. אני מגיבה למילים שלו בראש שלי.
מח של אנורקסית.
מדויק יותר לומר חשיבה של אנורקסית.
זו חשיבה דיכוטומית מאוד. שחור או לבן. אסור או מותר. יפה או מכוער.
זו חשיבה של תבניות. חשיבה שמחפשת פשטות**. חשיבה שמחפשת לשים את המח הזה שביום יום על ווליום ממש חזק, על מיוט. הוא חושב יותר מדי.
חשיבה דיכוטומית היא כזו שמוותרת על החופש שהחיים מעניקים לנו ובוחרת בידיעה, גם אם המחיר שלה הוא לחיות חיים של גבולות חונקים. פשוט כי האופציה האחרת מבחינתה היא איבוד שליטה. וזה סיכון שאדם שמכור לשליטה לא מוכן לקחת.
חשיבה דיכוטומית.
לא רק באוכל. אוכל זה רק סימפטום.
פעם קראתי ראיון עם סטיב ג׳ובס, שאלו אותו למה הוא תמיד לובש את אותה חולצה שחורה וג׳ינס שחור. התשובה שלו גרמה לעיניים שלי לנצנץ – החלטה אחת פחות לקבל, הוא ענה. אז מצד אחד, החיים קלים עם חשיבה מהסוג הזה. פשוטים. מצמצמים את הצורך בקבלת החלטות מיותרות בשגרה.
אבל מצד שני הם חונקים. מצמצמים אותי לעיגול קטן שלעולם לא יוכל להכיל את כל הסקרנות והתשוקה והלהט וההתלהבות שקיימים בתוכי, עמוק מתחת לשכבות המחלה. לרצון העז שלי להרגיש. לחיות. אלה שאני כל כך מפחדת לגלות.
והחיים לאורך זמן בתוך עיגול קטן שהולך ומצטמצם אפילו יותר עם הזמן.
אלו חיים שמכבים אותי.
אלו חיים שמדכאים אותי.
אלו לא חיים.
בתהליך ההחלמה שלי מאנורקסיה הבנתי שכדי להשתחרר באמת מהמחלה אני צריכה להתחיל עם המח שלי. הגוף יבוא כבר בעקבותיו. אז קיבלתי החלטה. להשתחרר מהחשיבה הדיכוטומית שלי.
זה מאוד פשוט.
אם אין חשיבה דיכוטומית. כזו שמצמצמת כל דבר לכותרת ״טוב״ או ״רע״. ״מותר״ או ״אסור״ (לאכול). מתגלים עולמות חדשים.
עולם האמצע. עולם שלם שפיספסתי שקיים בין הטוב לרע. בין האסור למותר.
עולם הדיסוננסים. עולם שבו הטוב והרע יכולים לחיות יחד. עולם שאין צורך לבחור.
עולמות שאפשר לוותר בהם על חשיבת ה-״או או״ שהחברה מרגילה אותנו אליה מגיל צעיר, זו שמכריחה אותנו להגדיר, לתייג, לבחור, להחליט. זו שהאנורקסית שבי לקחה לאקסטרים. ולחיות בהם חיים של ״גם וגם״.
בתהליך ההחלמה שלי מאנורקסיה הבנתי שכדי להשתחרר באמת מהמחלה אני צריכה להתחיל עם המח שלי. הגוף יבוא כבר בעקבותיו. אז קיבלתי החלטה. להשתחרר מהחשיבה הדיכוטומית שלי.
ישבתי מול השאלה הזו. בהיתי בה.
״מהם חמשת הערכים שמנחים אותך ביום יום?״
פתאום הבנתי כמה דברים לגבי התשובה שהתחילה לקבל צורה בראש שלי.
הערכים שמנחים אותי בחיים השתנו לגמרי ב-3 שנים האחרונות.
ערך המשמעת העצמית שהיה לי הפך לגמישות.
הפרפקציוניזם הפך תעוזה.
ההתמקדות הפכה לסקרנות.
והשליטה הפכה לשחרור.
ערך הלמידה נשאר. זו בהחלט רגל יציבה בחיים שלי.
ופתאום הבנתי עוד דבר.
הערכים שלי שהנחו את חיי בעבר שיקפו בצורה מאוד בולטת את הפחדים שניהלו אותי.
הפחד משינוי.
הפחד מכישלון.
הפחד לאבד שליטה בתוך החופש.
ועם התובנה הזו באה התנגדות פנימית מאוד גדולה. לערכים בחיים שלי. מוזר?
הרמתי את היד ואמרתי לקבוצה, בסערה, ״אני בוחרת לחיות את חיי ללא ערכים״.
המבטים המופתעים ישר הופנו אלי. מבטים שהיו מלאים בסקרנות, נטולי ביקורת. נראה לי שהם מתחילים להתרגל אלי.
הערכים שליוו אותי בעבר קיבעו אותי לדמות הזו שציירתי לעצמי בראש. יצרו אצלי מחוייבות לתחזק את הדמות הזו. גרמו לסביבה שלי לצפות ממני להמשיך להיות כזו.
וזה כל מה שאדם מרצה צריך כדי ללכת לאיבוד לעצמו.
הערכים האלה שהנחו את חיי בעבר. קיבעו אותי. יצרו אצלי גבולות. צימצמו אותי לעיגול קטן. שהצטמצם.
המשמעת העצמית מנעה ממני להתפזר ולהחליט ש״זהו עד פה״. ככה סיימתי תואר במתמטיקה.
הפרפקציוניזם מנע ממני לנסות דברים שיש את החשד ולו הקל ביותר שלא אהיה מושלמת בהם. ככה ויתרתי במשך שנים על האהבה שלי לכתיבה. על ריצת חצי המרתון שרציתי כל כך.
והשליטה, היא מנעה ממני גילוי. לגלות את עצמי כל פעם מחדש. ככה נשארתי תקועה. חיה חיים שהתאימו לאני של פעם, שכבר לא התאימו למי שהפכתי להיות.
חזרתי להחלטה שלי. במחשבה. להשתחרר מהחשיבה הדיכוטומית שלי.
ערכים זה מאוד דיכוטומי. הם מקטלגים את ההחלטות שלנו באופן של ״מותר״ או ״אסור״.
״אני בוחרת לחיות את חיי ללא ערכים״, אמרתי בקול מאשים. כועס. כזה שדורש. את החופש. שמגיע לו. שהוא פיספס כל כך הרבה שנים.
הסברתי למה. הם הקשיבו.
״זה מאוד דיכוטומי״ היא ענתה לי ברכות מקבלת. והוסיפה, החופש האמיתי בחיים הוא ״חופש בתוך בגבולות. הערכים הם המגדלור שלנו, המצפן שלנו. כשיש לנו אותם יש לנו חופש אמיתי לחיות״.
ישבתי מול השאלה הזו. בהיתי בה.
״מהם חמשת הערכים שמנחים אותך ביום יום?״
והיד פשוט התחילה לכתוב.
גמישות.
תעוזה.
סקרנות.
שחרור.
למידה.
חייכתי לעצמי. המח העקשן הזה שלי. הוא חייב להיות ראשון להבין, הגוף כבר בא בעקבותיו.
*לא מציגה מספרים כדי לא לייצר פה איזה טריגר.
**כי אלו נערות שהכל אצלן מורכב.
