חשבתי על זה שיש משהו מרגיע בלדעת ממה את ״סובלת״. שיש לדבר הזה שמתיש לך את הלב והנפש, שם. שיש לדבר הזה טיפול. שיש לדבר הזה הסבר. הכותרת הזו ״אנורקסיה״ מאפשרת לך להיות שייכת. למשהו. לא משנה למה. אבל שייכת. וכשאת שייכת, את לא שונה, את לא מיוחדת, את כמו כולם. ״הבעיה״ שלך היא לא רק שלך. יש בזה משהו משחרר. מרגיע. בלהיות שייכת. ויש עוד סיבה. זה נותן תקווה. יש אנשים שיצאו ממנה. מההפרעה. והתקווה הזו היא הצעד הראשון המשמעותי בדרך להחלמה. היכולת לראות אותי בדמיון, אפילו בתמונה מטושטשת, בלעדיה. בלעדי ההפרעה.

חשבתי הרבה זמן ״למה דווקא עכשיו״ אני עוברת את המסע הזה שלי מול עצמי. למה? ככה. לא מדויק... אני חוקרת. אותי. אני לומדת להכיר. אותי. אנורקסיה היא מחלה שהופכת להיות חלק מהזהות של האדם. ולכן תהליך החלמה ממנה הוא לא פחות מתהליך של הגדרת זהות חדשה. וככזה הוא מצריך חקירה. למידה. שלי את עצמי. החדשה. בלעדי ההפרעה. הדבר המרכזי שמאפיין את התהליך המטורף שאני עוברת הוא שאילת שאלות. אני כל הזמן שואלת, מבררת, פותרת, מחפשת שאלה חדשה. קשה. כואבת כזו. אדם לא יכול לצאת למסע פנימי אם אין לו בסיס איתן. חוסן. הוא חייב להאמין בעצמו שיוכל להתמודד עם כל שאלה. שתגיע.

איבדתי את השליטה בחיים שלי במובנים רבים. והיא, הציעה לי את הדבר שהכי הייתי צריכה. היא הציעה לי שליטה. מכורת שליטה כמוני לא היתה צריכה יותר מזה כדי להתמסר. הפרעת אכילה היא התמכרות לשליטה. אלו היו 3 שנים שהייתי חיילת נאמנה לקול הזה של הפרעת האכילה. למחלה. אלו היו 3 שנים שלא הייתי נאמנה לעצמי. שלטתי בכל מה שנכנס לי לפה, או יותר נכון מה שלא נכנס. העיסוק בספורט היה אובססיבי. התעסקתי רק בה. ופספסתי את החיים. הרגשתי מאושרת. בטוחה. כשהייתי עמוק בתוכה. הרגשתי בשליטה. פנטזיית השליטה שלי.

בולמוס אכילה הוא לא משהו חדש לי. זה משהו שמאפיין את הפרעת האכילה שלי. מעבר מבולמוס לפיצוי (צמצום אכילה והמון ספורט). אבל התחושות שפוצעות לי את הנפש ברגע שהבולמוס נגמר חדשות לי. מאוד. לאחרונה קשה לי ממש להכיל את הבולמוסים האלה. 3-4 שעות של אכילה רגשית. הגוף שלי רוצה להקיא אותן. הנפש שלי נשארת מרוסקת אחריהן. אני מרגישה אשמה חזקה שאני פוגעת ככה בגוף שלי. שוב. אני כבר לא רוצה להכאיב לו.

וההתפקחות קשה לא פחות. היא מלווה בפקפקת תמידית. בחרדה אמיתית לחזור לשנים נוספות ארוכות בתוך הבועה. ללא ידיעתי. והחיים מאותו רגע מלווים בשאלה מתמדת שמרחפת מעל אנשים כמוני, לא מעל כל אחד. אני שוב עיוורת? באיזו מציאות אני חיה עכשיו? אני עדין צועדת בשביל שמוביל להחלמה או שהתחברתי לשביל הנסיגה. באיזה נרטיב אני נמצאת לעזאזל?!. אז אני כמו אדם שצריך משקפיים כדי לתקן את הראיה שלו. כדי לראות מה שכולם רואים. אני צריכה אנשים משמעותיים סביבי כל הזמן. כאלה שיתווכו לי את המציאות כי הראיה שלי פגומה. אולי נפגמה לתמיד?!