למה? ככה! – השאלות שהפסקנו לשאול
מתי לעזאזל הפסקנו לשאול שאלות?
חשבתי על זה שכחברה הפסקנו לשאול שאלות. שאלות אמיתיות כאלו, שאין להן תשובה פשוטה. כזו שלא מסתכמת במילה אחת. במקרה הטוב, משפט. שאלה מטלטלת כזו. שגורמת לך לעצור.
אם כבר יש לנו אומץ לשאול אז אנחנו שואלים ״ליד״, ״בערך״, שוקלים מילים.
זה מתחיל בבית הספר. מערכת החינוך כולה אינה מלמדת לשאול שאלות. להפך, עוסקת במתן תשובות, שהתלמידים צריכים לקבל כאמת מוחלטת. כעובדה. אין מקום להטלת ספק בתוך כל הרצון לסמן וי על עוד נושא שצריך ללמוד כחלק מתכנית לימודים סגורה.
תוסיפו לזה שהשאלה היא פתוחה ודינאמית ומייצרת אי וודאות והתשובה היא סגורה וסטטית מלאה בוודאות, בביטחון. קל לאנשים כאלה שהורגלו. לנו. להתחבר לתשובות. קשה לנו להתמודד עם השאלות.
אך בעולם משתנה שנמצא בתנועה מתמדת אין לנו סיכוי לשרוד אם לא נשים את השאלה במרכז ההוויה שלנו.
הפרעת האכילה שלי, אנורקסיה, היתה בשיאה כשהייתי בכיתה ה׳ עד כיתה ח׳. יצאתי ממנה בדרך לא פורמאלית. לא התאשפזתי. לא הייתי בטיפול. כשאני חושבת על זה, לא הבנתי בכלל שאני סובלת מאנורקסיה. הבנה שהגעתי אליה בהדרגה רק הרבה שנים מאוחר יותר.
כיניתי את האנורקסיה במשך שנים ׳הדבר הזה׳. סירבתי לתת לו שם, כותרת, נוכחות.
בכיתה ט׳ עליתי מאוד במשקל. ובשיא הגעתי למשקל גבוה מ-80 ק״ג. ומאז אני במערכת יחסים סאדו-מאזו כזו עם הגוף שלי. במשך שנים הייתי בטוחה שזהו ׳הדבר הזה׳, מאחורי.
הוא באמת היה מאחורי במובן מסוים. כבר לא הייתי בתת משקל, בדיקות הדם היו תקינות, מסת שריר תקינה, המחזור חזר להיות סדיר, השיער הפסיק לנשור, אבל ׳הדבר הזה׳ השאיר לי ירושה לא פשוטה. שיבש לי את החיים. כמעט בכל מישור.
האנורקסיה לימדה אותי המון דברים, המרכזי שבהם, מניפולציות ושקרים. כדי להגן על המחלה מפני העולם הפכתי להיות מניפולטיבית. אני זוכרת שהייתי לוקחת את הארוחה לחדר שלי (בתקופה שאמא שלי עוד היתה שם כדי לבדוק אם אני אוכלת או לא, בהמשך כבר לא הייתי צריכה), מכינה מראש שקית כהה כדי לרוקן את הצלחת לתוכה ורק כשהאזור היה פנוי מנוכחות של אמא שלי הייתי יוצאת מניחה את הצלחת הריקה בכיור ואת השקית זורקת לפח החיצוני בדרכי לשעות של כושר.
כל הזמן שיקרתי לגבי מה אכלתי, מתי, איפה ועם מי. הייתי צריכה לזכור מה אמרתי ולמי שלא יחשפו את השקרים. למדתי להסתכל לאנשים בעיניים, לחייך ופשוט לשקר. בטבעיות כזו. אלו חיים מתישים. וזה ממכר. פתאום המניפולציות, ההצגות והשקרים שלי פלשו גם לאזורים אחרים. ללימודים, לשיח עם חברות, לשיח עם מורים. זה השתלט עלי. הייתי ילדה טובה כזו עם פרצוף תמים וחיוך כובש, כל מה שאמרתי התקבל, מעולם לא נבדק.
אחת ההחלטות המשמעותיות שקיבלתי כדי לאפשר לעצמי לשחרר את עצמי מ׳הדבר הזה׳ היתה להפסיק לשקר. כלום. שום דבר. שואלים אותי שאלה, אני חייבת לענות אמת. תמיד.
כשהחלטתי שאני מפסיקה לשקר לא הבנתי עד כמה אין לי צורך בזה. כי אף אחד לא שואל. אף פעם. שאלה קשה כזו.
אין לי פריוויליגיה לשקר. לשקר אומר לפתוח פתח למחלה.
כחברה הפסקנו לשאול שאלות. שאלות אמיתיות כאלו, שאין להן תשובה פשוטה. כזו שלא מסתכמת במילה אחת. במקרה הטוב, משפט. שאלה מטלטלת כזו. שגורמת לך לעצור
חשבתי הרבה זמן ״למה דווקא עכשיו״ אני עוברת את המסע הזה שלי מול עצמי. למה? ככה! לא מדויק…
אני חוקרת. אותי.
אני לומדת להכיר. אותי.
אנורקסיה היא מחלה שהופכת להיות חלק מהזהות של האדם. ולכן תהליך החלמה ממנה הוא לא פחות מתהליך של הגדרת זהות חדשה. וככזה הוא מצריך חקירה. למידה. שלי את עצמי. החדשה. בלעדי ההפרעה.
הדבר המרכזי שמאפיין את התהליך המטורף שאני עוברת הוא שאילת שאלות. אני כל הזמן שואלת, מבררת, פותרת, מחפשת שאלה חדשה. קשה. כואבת כזו. הרבה יותר קל לחיות את החיים כשיש בהם סימני קריאה. תשובות. שאין שאלות פתוחות. אבל זה גורם לך להיות מלא. בכלום.
כדי להסביר ״למה דווקא עכשיו״ אני צריכה רגע לחזור למערכת החינוך שלנו. תחשבו על זה רגע, כדי שמורה יאפשר לתלמידים שלו לשאול שאלות הוא חייב בסיס/עמוד שדרה מקצועי איתן וחזק, סוג של ״להיות מסוגל להתמודד עם כל שאלה״. הוא לא יכול לצפות מראש את כל השאלות שיצופו וכתוצאה מזה הוא חייב לסמוך על עצמו שיש לו מספיק ידע/כלים שיאפשרו לו להתמודד איתן. עם השאלות.
בהקבלה לתהליך השינוי, אדם לא יכול לצאת למסע פנימי אם אין לו בסיס איתן. חוסן. הוא חייב להאמין בעצמו שיוכל להתמודד עם כל שאלה. שתגיע.
הגעתי לנקודה כזו בחיים. היה לי בסיס איתן. חוסן.
חוסן כלכלי. חוסן משפחתי (שזה הרבה מעבר לזוגי). חוסן מקצועי. חוסן ספורטיבי. חוסן נפשי.
ידעתי שאוכל להתמודד עם כל מה שיבוא. אבל גם זה לא הספיק לשינוי.
במשך שנים הייתי צופה מהצד. תמיד הייתי ליד. אף פעם לא במרכז. במשך שנים הייתי הדמות המשנית בחיים שלי.
חייתי חיים שלמים דרך חוויות של אנשים אחרים. כאלה שלא פחדו לעמוד במרכז הבמה ולהיחשף. זה תמיד היפנט אותי. אותם אנשים. שעומדים מול כל העולם. בטוחים. במי שהם. שלא מפחדים מביקורת, משאלות.
כדי להתחיל את השינוי הייתי צריכה לדחוף את עצמי למרכז הבמה. לחשוף. לאפשר לאחרים לשאול אותי שאלות. וככה התמכרתי. לשאלות.
לצאת למסעדה. ארוחות משפחתיות. חדר אוכל בבית מלון. יכולים להיות סיוט רציני עבור מישהי שסובלת מהפרעת אכילה. זה תמיד מלווה בהמון לחצים. פחד. שישאלו. אני מתחילה ישר להריץ בראש בלופ את התשובות לשאלות שיגיעו.
״למה את לא אוכלת?״, ״את לא רעבה? לא אכלת כלום היום?״, ״איך את מסוגלת לעמוד מול העוגה הזו ולא לאכול?״.
לצאת למסעדה. ארוחות משפחתיות. חדר אוכל בבית מלון. תמיד ממלאים אותי בפליאה. אני תמיד מופתעת. כל פעם מחדש. אף לא שאלה אחת בנושא. וגם כשאחת כזו צפה, חיוך קטן פותר את הבעיה.
ואז צפה לי שוב השאלה, מתי לעזאזל הפסקנו לשאול שאלות? שאלות פתוחות כאלה, ישירות, עמוקות, קשות? שאלות מטלטלות, לא נוחות?
או שאולי מרב שהורגלנו לא לשאול, הפסקנו להבחין?!
