מפלצת הפחד שלי.
בסוף היא ילדה קטנה.

ילדה קטנה שכל מה שהיא צריכה כדי להירגע זה פשוט להזכיר לה את המקום שלה בחיי. את כל הפעמים שהוכחתי לה שהרצון שלי הוביל אותנו למקום מדויק יותר. גם עבורה. שהיא יכולה לסמוך עלי.
להזכיר לה שמולי מופע האימים שלה לא תופס. שמולי היא יכולה לשחרר את הפחד שלה מהרצון.
ופשוט לחזור למקום שלה. הבטוח. המוגן. השמור. עבורה. בתוכי.

מה יגרום למפלצת הפחד שלי לחזור למקום שלה?

1. לא להישאר עם הפחד שלי לבד – לדבר עם אדם אחר את הפחד מחוץ לראש שלי.
2. להשלים את המשפט – כשיש פחד מאוד גדול, הוא קופץ לנו למחשבה, אבל אנחנו לא נותנים לו להתפתח במחשבה. אנחנו מתחילים לדבר אותו אבל לא משלימים את המשפט. מפחד שאם נגיד את זה, זה יקרה. תשלימו את המשפט. תשחררו אותו מהראש והלב והנפש שלכם.
3. לכתוב את הפחד – כתיבה חופשית לעצמכם.

ואם הילד שלך בילדות שלו, לא הרגיש שייך. מדויק יותר לומר שתחושת השייכות שלו התערערה.

הוא יהיה הכדור הזה.

הכדור הזה שיאותת לך, יעשה הכל כדי שתחזרי להתייחס אליו – אולי יזוז מהמסלול הרגיל שלו, אולי יתקע בכדור אחר. הוא רק יאותת לך שהוא לא כמו תמיד. הוא רק יגיד לך בלי מילים, כי הוא ילד, שהוא צריך ממך את ההרגשה הזו שנתת לו עד לא מזמן ״שהוא שייך״. הוא יסמן לך בכל דרך שהאיזון שלך מולו הופר.

ואת, במידה ובחרת להתעלם מזה, תפגשי את הכדור הזה בדרך
ובדרך הזו, הכדור הזה יקבל את שלו. את כל המשאבים והזמן שלך. אותך. 100% ממך.

אם רק היית בוחרת ולא בורחת.

אנורקסיה.
היא צעקה שקטה לעזרה.
של הילדה. של החברה. של האישה. של התלמידה שלכם.
זו הדרך שלהן לסמן לכם בלי מילים, שהאיזון מולם הופר. שהן לא חלק. שהן לבד.
שתחושת השייכות הזו נעלמה.
שייכות שהגנה עליהן מהעולם.
עולם שהמציאות בו, כשמסתכלים עליה בלי מסנני קרינה, קשה להכלה.
תחושה שהאנורקסיה מציעה להן בהתחלה.
אנורקסיה, מכשפה בדמות של נסיכה.

לבחור ולא לברוח.

הי את, אמא, מורה, חברה, בת זוג, תזכרי את זה.

*להיות שייך למשהו – למשפחה, לארגון, למדינה, לא אומר שמרגישים את תחושת השייכות.

**גם האדם המבוגר הוא נחות, ביחס לטבע, ליקום. הכח של בני האדם הוא הביחד שלהם. היכולת שלהם לשתף פעולה. וכדי לשתף פעולה הם צריכים להרגיש חלק. להרגיש שייכות. למשהו.

***ילדים הם צופים מעולים, אבל פרשנים גרועים למציאות. הקוד הזה שיבנה במח שלו הוא קוד שנבנה מפרשנות של ילד בן 4. פרשנות שתנהל גבר בן 50 בעוד 46 שנים.

מבוסס על רעיונות מהתיאוריה האדלריאנית

התמונות בפוסט צולמו על ידי הדר רופא

ספרים רבים חוקרים את הקשר בין בנות שפיתחו הפרעת אכילה לאמא שלהן.
אני לא חקרתי.
לי יש השערה.

יש מכנה משותף לאמהות לבנות שסובלות מהפרעת אכילה.

זה לא נכתב מתוך האשמה או ביקורת.
זה נכתב מתוך תקווה שאמא שקוראת את זה עכשיו, תבין ותדע. תהיה מודעת להשפעה שיש לה על הילדה שלה. זו שהיא רוצה עבורה את הכי טוב שאפשר. רצון שלפעמים הופך להרסני כשהוא פוגש את החוסן השברירי של הילדה הקטנה שלה.

המשותף לאמהות האלו הוא שהן מסתכלות על העולם מתוך שתי עדשות:
הראשונה, עדשות הביקורתיות. זה אף פעם לא מספיק, תמיד אפשר יותר.
השניה, עדשות ההשוואה. אלו שתמיד בודקות איפה היא ביחס לעולם.

והילדה הקטנה שלהן במשך שנים, סופגת את ה-״היגיון הפרטי״ של אמא שלה ולומדת שהיא תרגיש שייכת רק כשתהיה הכי! בכל מה שהיא עושה. הכי! שתמיד יכול להפוך להכי ועוד קצת.
וככה היא הופכת להיות ביקורתית ומשווה. גרסה משודרגת של אמא שלה. היא הופכת להיו כזו שלא מסתפקת ב״כמו כולם״. כזו שצריכה להרגיש שהיא יותר.

ואז בדיאטה הראשונה שהיא עושה, היא לא עוצרת איפה שכולם עוצרים. כי אצלה בראש רצים המשפטים. שהיו של אמא שלה. משפטים על החיים. ועכשיו הם הקול הפנימי שלה. קול שאומר – ״אפשר עוד קצת״. ״את יכולה ליותר מזה״. ״תראי, היא יותר…״ והיא ממשיכה את המשפט ״תראי, היא יותר רזה״.

וככה היא ממשיכה וממשיכה לרדת קילו ועוד אחד, כי מה בסך הכל היא רוצה? להרגיש שייכת בעולם.

מה בסך הכל היא רוצה? לפגוש את המבט המעריץ, האוהב, המוקסם הזה של אמא שלה, דווקא כשהיא נמצאת עכשיו בתחתית שלה. מבחינתה. מבט שישחרר אותה מעצמה. מאמא שלה.

מבוסס על התיאוריה האדלריאנית

אז בואו נבין קצת יותר את המשמעות של מערכת יחסים ללא נפרדות.

אדם ללא מובחנות עצמית (נפרדות) נכנס למערכות יחסים ממקום של התמזגות. הוא והאדם שמולו איש אחד. כל דבר שהאדם מולו חווה הוא חווה כשלו, בגללו, החיים של האחרים משפיעים ישירות על חייו.
ישנה הזדהות מוחלטת עם חוויות ורגשות ותחושות שאנשים אחרים עוברים. 
האם הרגשתם כהורים שפגיעה בילד שלכם היא פגיעה בכם? שכישלון שלו בחוג, מבחן הוא כישלון שלכם? 
כמה פעמים מול בני הזוג שלכם ניסיתם לתקן את עולמם מבלי שבכלל ביקשו מכם עזרה, במקרה הטוב רק רצו שתקשיבו להם?

ולדבר הזה יש מחיר כבד.

אנשים ללא מובחנות עצמית נוטים להגיב רגשית לאחרים – בכניעה או בהתמרדות. וכך למעשה אין להם זהות אוטונומית. הם חסרי מצפן זהותי. הם לא יודעים מי הם ומה נכון להם הם תמיד מגיבים. נכנעים או מורדים. 0 או 100. קצוות. הם מרגישים כמו עלה נידף ברוח. שאין להם עמוד שדרה. שכל דבר, הכי קטן שקורה לאחר מטלטל נורא את עולמם. 
כדי להשתנות צריך להשלים את תהליך ההתבגרות שנקטע או התפקשש.

להתבגר.

לייצר לעצמך מצפן זהותי. משלך. כזה שלא תלוי באחרים. שלא מושפע ממה שהם עושים, אומרים, חושבים. וזה קורה בשני שלבים משמעותיים:

הראשון, אני מפרידה את עצמי מאנשים אחרים. מבררת מול עצמי מי אני. מה הצרכים שלי. הרצונות. מפרידה את הרגשות שלי מרגשות של אחרים. אבל הכי חשוב לומדת את הגבולות של עצמי. מצחיק שבמשך שנים הקפתי את עצמי גבולות מאוד מוקפדים וצרים שנתנו לי המון ביטחון וסדר אבל גרמו לי לפספס את החיים. גבולות סינטטייים שתמיד הגיעו הרבה לפני הגבולות הטבעיים שלי.

השני, אני מפרידה את עצמי מחלקים אחרים בתוכי, אלו שגורמים לי ליפול לבורות שלי שוב ושוב. החלקים האלה שמפילים אותי, הם לא אני. הנוכחות שלהם בחיי אינה עובדה גמורה.
לפני שלוש שנים כתבתי דף עם כל האמונות שלי לגבי עצמי. מדהים כמה אמונות סחבתי שהם ממש לא אני. יש לי חשיבה דיכוטומית. אני חולת שליטה. אני לא יודעת להתמודד עם חופש. אני ביישנית. אני שונאת עימותים. אני אנורקסית. יש לי מח של כזו. 
אמונות שלא רלוונטיות אלי היום. אני מפרידה את עצמי מחלקים אחרים בתוכי, נותנת לעצמי הזדמנות להכיר את עצמי בלעדיהם.

תהליך מהפנט.

 ואיך כל זה קשור לאנורקסיה?

תחשבו על ילדה שלא חוותה תהליך היפרדות תקין.
היא לא מגיעה לכדי הגדרה של העצמי שלה. גדלה להיות מבוגרת ללא מצפן זהותי. אלו חיים מאוד מטלטלים רגשית. עמוסים. אלו חיים ללא עמוד שדרה. חיים עם עור דק כזה. שהכל חודר ופוגע ומציף.

עליות וירידות.

ילדה כזו מרגישה שהיא חסרת שליטה על החיים שלה. כי כל מילה. מבט. תגובה. מסיטה אותה ממה שרצתה, היתה צריכה.

ילדה כזו צריכה שליטה. האנורקסיה מציעה לה אותה*.
ילדה כזו מפתחת מערכת יחסים של ממש מול המחלה. ומאחר ומערכות יחסים אצלה נמצאות בשני מצבים –  התמזגות או ניתוק. קל לה להישאב למחלה. להתמזג איתה. להתמסר לה.

בתהליך ההחלמה, המקום של הנפרדות ויצירת מצפן אישי שלי היה משמעותי נורא עבורי.
הוא אפשר לי באמת לשחרר את המחלה. מהגוף. ומהלב. ואז מהראש.

*זה לא שכל מי שלא חווה תהליך היפרדות יפתח אנורקסיה. אבל זה בהחלט כר פורה להתפתחות המחלה.

וזו הבנה קשה. היא קשה אפילו יותר כשאין לך מושג מה אתה בכלל רוצה עבור עצמך. מה מלהיב אותך. מעורר אותך. את כולך. כי כל כך התרחקת מעצמך ועטפת את עצמך וכיסית לעצמך את הלב עד ששכחת את הדרך לשם. את הדרך לתשוקות לרגשות. את הדרך לרצונות שלך. את הצרכים הכי בסיסיים שלך.

זה מפחיד להבין מה אנחנו רוצים. זה מפחיד עוד יותר להגיד את זה במילים. (הרבה יותר קל לאמץ רצונות של אחרים עבורנו).

זה מפחיד כי אז יש ציפיה שלך מעצמך לממש את הרצונות האלה.

זה מפחיד כי אז האחריות על החיים שלך עוברת אליך. בידיים שלך. (הרבה יותר קל להשאיר את האחריות לחיים שלנו למישהו אחר. להורים. לבני הזוג. לילדים. לחברה).

זה מפחיד אפילו יותר כי לכל רצון חופשי כזה שלך שמנסה להרים אותך למעלה קיים פחד כזה שמושך אותך למטה.

וזה מצחיק שהרצונות שלך שמגיעים ממקום רגשי, מחוברים לתשוקות שבך. מכוסים בפחדים שלך שמגיעים ממקום רציונאלי כל כך. המאבק הבלתי נגמר שלנו בין ההיגיון לרגש. עוד דיסוננס.

אז אתה מתמלא בפחד. פחד כזה שמשתק אותך. יש רבים שבשלב הזה מחליטים לחזור לקיים, למוכר. זה פשוט מפחיד כל כך. לפתור את משוואת האושר שלך. אז הם משלימים עם זה שלעולם לא יפתרו אותה. שהם לנצח יחיו את משוואת האושר שמישהו אחר פתר עבורם.

לי לא היתה פריוולגיה לפחד. הגעתי לתחתית שלי.

אדם מאושר = אדם שמחובר לרצונות שלו = אדם שמחובר לתשוקות ולרגשות שבו.

הבנתי שכדי להיות מאושרת אני צריכה להיות מחוברת לרצונות שלי. כלומר מחוברת לתשוקות ולרגשות שבי. כלומר לא לתת לפחדים שבי לכבות אותם. כלומר, אני חייבת לעמוד מולם. להסתכל להם בעיניים ובפעם הראשונה בחיי להתמודד איתם. עם הפחדים האלה שמושרשים בי. שמלווים אותי שנים. מילדות. שמנווטים את חיי. מבלי שידעתי בכלל במשך שנים.

אזרתי אומץ לפתוח את כלוב הפחדים שלי.

וכשהוא נפתח גיליתי אותה. את הילדה הקטנה שבי. מלאה בפחדים האלה שבי. וזה המסע שלי. ובמסע הזה שלי אני מוציאה פחד פחד. שוהה בו. חופרת בו. משתתקת מולו. בורחת. חוזרת. מדברת אותו. עד שפתאום יש נקודה כזו שקשה לזהות אותה בזמן אמת שהוא הופך להיות פחות מפחיד. ופחות גדול. ופחות מאיים. פתאום אני נוגעת בו. בפחד. מקרוב ומחייכת. והמבט שלי נשאר שקט ושלו.

ופתאום הפחד הזה משחרר אותי. באמת. ואני פשוט משתנה. ואני לא מבינה איך חיכיתי עם זה כל כך הרבה זמן. לקחת את השליטה על החיים שלי מהפחדים שלי לעצמי.

ופתאום אני אפילו קצת מאושרת.

ופתאום התשוקות שלי צפות ורצונות שלי מתגלים. וזה כמו סכר, מהרגע שזה קורה הם לא מפסיקים.

ובא לי ובא לי ובא לי.

ילד שלי, אני מאחלת לך שתמיד תגיד מה אתה רוצה. מה בא לך. אני מבטיחה לך שלא אפסיק להגיד לך מה אני רוצה. מה בא לי.

לאחרונה אני מתבוננת על התהליך הזה שאני עוברת. המסע הזה שלי. המסע שלי למציאת פתרון למשוואת האושר שלי. ואני רואה איך הילדה הקטנה שבי הופכת לאישה שמלאה בעצמה. איך הפחד שבי מפנה מקום לרצון שלי. לאט לאט.

פוסט שנכתב ב- 15/08/2021.

אני מאושרת ומודה על כל פוסט שנכתב. על כל טיוטה שמעולם לא פורסמה.

תכתבו. תתעדו את המסע שלכם.

את כועסת עלי. שנעלמתי לך. 

את מרגישה נטושה. לבד בעולם הגדול הזה שהתרגלת לצעוד בו תחת כנפיי. מוגנת. את בטח לא זוכרת, אבל כשהיית קטנה, עוד בעולם המושלם שהרגלתי אותך אליו, חסר פחד, בכי, עצב. מלא אהבה. סבתא נפטרה. ואני, לא ידעתי איך להגיד לכם, בעיקר לך, שזהו. יותר לא תיראו אותה. לא ידעתי איך לנפץ לך את הבועה המושלמת הזו שלך. אז פשוט נסעתי לשבעה בלי להגיד מילה, חזרתם מבית הספר ואת כמובן ישר שאלת, איפה אמא? זה הרגיש לך ממש מוזר. שאין אמא שמחכה לך בשער עם ארוחה חמה. כשגילית, פרצת בבכי, צרחת על אבא שלך שייקח אותך אלי. כשהוא לא הסכים, לא ויתרת. הלכת לשכנה ובכית לה שאת צריכה את אמא שלך עכשיו. שינית את המציאות כשלא התאימה לך. פעם היית כל כך חשופה. זה היה הקסם שבך. 

את זוכרת מה היו המילים שלך כשהגעת אלי? 

חיבקת אותי ואמרת ״אמא, למה לא אמרת? אני רוצה לעזור לך שלא תהיי לבד״. ואני, הבטתי לך בעיניים, עמוק, והבטחתי לך שזו פעם אחרונה, שאני נעלמת לך בלי הכנה. 

תמיד היית כזו, אחת שרוצה להבין הכל. ברגעים כאלה את צריכה את המילים שלי. את עוד קטנה כדי שאסביר לך שברגעים כאלה אין לי מילים. 

אני מתנתקת.

אני לא מושלמת ילדה שלי. את ההבטחה הזו לא קיימתי. את שונאת אותי על זה כל כך.

את חושבת שנטשתי אותך. מה היה קורה אם היית נכנסת אלי למחשבות. 

לפעמים כשאני עוצמת עיניים על הכיסא שאני ישנה עליו בעבודה, אני מדמיינת חיים אחרים לגמרי. החיים שדמיינתי לעצמי בתור ילדה.

אני מדמיינת שאני עוזבת הכל. את כל הלחצים, הקשיים, הריבים, החובות. עוזבת אתכם כדי שאני אוכל לחזור לחיות. אני מאושרת ברגעים האלה. בשניות האלה. נטולות האחריות. מלאות רק בי.

אני שונאת את עצמי על המחשבות האלה.

אלה לא מחשבות שאמא צריכה לחשוב.

אבל זו המציאות ילדה שלי. אני לא מושלמת, למרות שניסיתי להיות.

הנה את שוב מולי. עומדת עם הזלזול הזה שלך. 

עומדת מולי ומגלגלת לי עיניים. מתי הפכת להיות חצופה כל כך?

אני בהישרדות, את בכלל מבינה? 

לפעמים בא לי לתת לך סטירה, כזו חזקה, שתאפס אותך. כזו שתחזיר אותי להיות אמא שלך. כמו כל דבר בחייך, את מגזימה. תשחררי אותי ילדה. למה את לא יכולה לקבל את המציאות החדשה, בלעדי, כמו האחים שלך?

אני יודעת שאת כועסת.

אבל תתמודדי.

את גדולה מספיק כדי להבין שאני צריכה דקה לעצמי.

בלעדייך. 

ממני.

אמא.