את לא באודישן, כבר התקבלת לעולם
הידעתם?
הידעתם שהשנים הראשונות של הילד שלכם הן המשמעותיות ביותר לעיצוב האישיות שלו.
למעשה עד גיל 10 (אפשר להתווכח על הגיל המדויק) הילד שלכם מושקע בגוף, ברגש ובשכל בדבר אחד בעיקר – בניית מפה.
מפה שבהמשך תתקבע להיות אותו ״קוד״ שרץ על אוטומט במח שלו בכל צומת החלטה שיפגוש.
מפה שתהפוך להיות העדשות שדרכן הוא חווה את העולם. העדשות היחידות שהוא יכיר. האמת הסובייקטיבית שלו.
מפה שתגדיר את סגנון החיים שלו.
מפה שהיא יצירה שייחודית רק לו.
יש מספר גורמים שמשפיעים על עיצוב המפה הזו:
- מערך משפחתי (מיקום הילד במשפחה) – בכור, אמצעי, בן זקונים, ילד יחיד
- מדיום ההורים – אמור לי מיהם הוריך ואומר לך מי אתה. אגב, גם אם הילד בחר לדחות את כל מה שראה בהוריו
- האווירה המשפחתית – החוויה הרגשית והאופן שבו היא מתרגמת להתנהגות אישית ובינאישית בבית
- הגישה החינוכית לפיה חונך
ולמה חשוב לדעת את זה?
כי מה שמשותף לכל ארבעת הגורמים למעלה, הוא אתם – ההורים. הוא הבית שבו הילד הזה גדל.
עבור הילד שלכם הבית הוא מיקרוקוסמוס לעולם, השדה החברתי שאליו יצא כשיגדל.
עבור הילד שלכם אתם, ההורים שלו, הדמויות המשמעותיות בחייו, מיקרוקוסמוס למין האנושי, האנשים שיפגוש כשיגדל.
עד גיל 10 הילד שלכם, מתבונן, מקשיב, לומד, מגבש תשובה לשאלה ״מה אני צריך לעשות כדי להרגיש שייך למשפחה שלי״?
אני צריך להיות מרצה.
אני צריך להימנע.
אני צריך להיות תלותי.
אני צריך להיות תורם ומשתף פעולה.
אני צריך לשלוט.
והוא רק ילד קטן, הוא לוקח את החוויה הזו מולכם, וממנה מסיק על העולם, על אנשים, על עצמו.
הוא מסיק מסקנות ושם סימני קריאה. מייצר לעצמו היגיון שהוא חושב שמשותף לכל האנשים בעולם. הוא עדין לא מבין שזה רק ההיגיון הפרטי שלו. יכול להיות שלעולם גם לא ידע.
ולמה אני כותבת את כל ההקדמה הזו?
בשביל המשפט הבא – ילד הוא רדאר לזיוף. של ההורים שלו בפרט. רדאר לזיהוי הפער של הוריו, בין מה שהם אומרים למה שהם עושים כשהוא לא רואה, כשהם לחוצים, כשאין אחרים שצריך להרשים בסביבה.
כשהמילים שלכם מתנגשות במעשים שלכם, הילד שלכם יקשיב למעשים שלכם.
אני רוצה שהילד שלי יעמוד על שלו ויגיד את דעתו. במילים אחרות, שלא יהיה אדם מרצה כשיגדל.
כמה מכם יכולים להתחבר לרצון הזה?
אבל כמה מכם, כשהם מספיק כנים מול עצמם, מוצאים את עצמם ביום יום מוסיפים למשפט הזה את המילה אבל?
אני רוצה שהילד שלי יעמוד על שלו ויגיד את דעתו אבל…
אבל לא כשאני ממהר בבוקר לעבודה. אז שיתיישר למה שאני רוצה עכשיו.
אבל לא כשיש לי עוד רגע פגישת זום חשובה.
אבל לא כשכבר סגרתי עם חברים להיפגש בג׳ימבורי ולו בא בכלל ים.
ויש עוד כאלה.
אני רוצה שהילד שלי לא יפחד מכישלונות, לא יתבייש מטעויות. אבל…
אבל מעולם לא שיתפתי אותו בכישלון שלי. אף פעם לא ביקשתי סליחה על טעות שעשיתי. גם מולו.
אבל כשהוא מקבל רק 80 במבחן השאלה הראשונה שלי תהיה כמה יעל (התלמידה החכמה) קיבלה?
אבל כשהוא הולך עם הכוס והיא נופלת על הרצפה, או כשהוא רוצה לעזור להכין עוגה והביצה נמרחת ונוזלת לרצפה, אז התגובה שלי תהיה ״למה אתה לא נזהר״. עם כעס. ואולי טיפה הקטנה.
ומה לגבי המשפט הבא?
אני רוצה שהילד שלי ירגיש בנח להיות מי שהוא רוצה להיות בעולם. כן… אבל…
אבל במסיבת הגן בסוף שנה, שידאג לרקוד כמו כולם, שלא יבלוט מדי, או ידבר כשלא צריך, שלא יהיה חריג ביחס לסביבה.
אבל כשהוא רוצה ללבוד בגדים ורודים, מכנס וחולצה, והוא בן בכלל, אז ננסה לשכנע אותו שוורוד זה צבע של בנות, ואולי בכל זאת תבחר בחולצה הכחולה?
אבל לילדה שריקוד זה ממש לא בשבילה, נגיד תרקדי כמה שאת רוצה, כאן בבית, מולנו, המשפחה שלך, בחוץ עדיף שלא תרקדי, זה עלול להביך אותך, אולי אותנו?
ילדים הם רדאר לזיוף. אי אפשר לזייף את עצמנו מולם, הם יקלטו ישר.
כמו כל דבר בחיים זה יכול להיות סיוט של ממש או מתנה.
אני רואה את זה כמתנה.
הזדמנות אמיתית לעדכן את מי שגדלתי להיות. את מי שאני רוצה להיות קודם כל מול עצמי, זו העבודה הקשה. מולם, זה החלק הקל.
אני רוצה שהילדה שלי תאהב את עצמה.
זה יקרה רק אם היא תזכה להסתכל לך בעיניים ולראות את המבט המעריץ, האוהב, המוקסם הזה שלך כשהוא פוגש את שלה.
לא רק כשהיא ״מושלמת״. מקבלת 100 במבחן, מסיימת קורס קצינים או תואר ראשון בהצטיינות. זה קל.
אלא דווקא כשהיא אכזבה. את עצמה.
דווקא אז היא לא צריכה את הביקורתיות וההשוואתיות והמדידה.
דווקא אז היא צריכה אותך. את התיווך שלך, שיסביר לה במבט אחד ששווה אלף מילים, שהכישלון חסר הפרופורציות הזה שממלא אותה עכשיו, זה לא מי שהיא. שזה רק עוד צעד במסע החיים שלה. הזדמנות ללמידה. צמיחה. גדילה.
היא תגדל לאהוב את עצמה רק בתנאי אחד.
שאת תאהבי אותה, ללא תנאי. שאת תאהבי אותה, נקודה. בלי להוסיף את המילה אבל בסוף המשפט.
ילד הוא רדאר לזיוף. רדאר לזיהוי הפער של הוריו, בין מה שהם אומרים למה שהם עושים כשהוא לא רואה, כשהם לחוצים, כשאין אחרים שצריך להרשים בסביבה. כשהמילים שלכם מתנגשות במעשים שלכם, הילד שלכם יקשיב למעשים שלכם.
ספרים רבים חוקרים את הקשר בין בנות שפיתחו הפרעת אכילה לאמא שלהן.
אני לא חקרתי.
לי יש השערה.
יש מכנה משותף לאמהות לבנות שסובלות מהפרעת אכילה.
זה לא נכתב מתוך האשמה או ביקורת.
זה נכתב מתוך תקווה שאמא שקוראת את זה עכשיו, תבין ותדע. תהיה מודעת להשפעה שיש לה על הילדה שלה. זו שהיא רוצה עבורה את הכי טוב שאפשר. רצון שלפעמים הופך להרסני כשהוא פוגש את החוסן השברירי של הילדה הקטנה שלה.
המשותף לאמהות האלו הוא שהן מסתכלות על העולם מתוך שתי עדשות:
הראשונה, עדשות הביקורתיות. זה אף פעם לא מספיק, תמיד אפשר יותר.
השניה, עדשות ההשוואה. אלו שתמיד בודקות איפה היא ביחס לעולם.
והילדה הקטנה שלהן במשך שנים, סופגת את ה-״היגיון הפרטי״ של אמא שלה ולומדת שהיא תרגיש שייכת רק כשתהיה הכי! בכל מה שהיא עושה. הכי! שתמיד יכול להפוך להכי ועוד קצת.
וככה היא הופכת להיות ביקורתית ומשווה. גרסה משודרגת של אמא שלה. היא הופכת להיו כזו שלא מסתפקת ב״כמו כולם״. כזו שצריכה להרגיש שהיא יותר.
ואז בדיאטה הראשונה שהיא עושה, היא לא עוצרת איפה שכולם עוצרים. כי אצלה בראש רצים המשפטים. שהיו של אמא שלה. משפטים על החיים. ועכשיו הם הקול הפנימי שלה. קול שאומר – ״אפשר עוד קצת״. ״את יכולה ליותר מזה״. ״תראי, היא יותר…״ והיא ממשיכה את המשפט ״תראי, היא יותר רזה״.
וככה היא ממשיכה וממשיכה לרדת קילו ועוד אחד, כי מה בסך הכל היא רוצה? להרגיש שייכת בעולם.
מה בסך הכל היא רוצה? לפגוש את המבט המעריץ, האוהב, המוקסם הזה של אמא שלה, דווקא כשהיא נמצאת עכשיו בתחתית שלה. מבחינתה. מבט שישחרר אותה מעצמה. מאמא שלה.
מבוסס על התיאוריה האדלריאנית
