לבחור ולא לברוח
לא פשוט לנהל עסק.
יש מלא החלטות שאתה צריך לקבל כל הזמן. יש תחושה כזו שגם אם היה לך פנקס בלתי נגמר, עדין לא היה לך מקום להכניס את כולן. וכל החלטה שמתקבלת מביאה לפנקס עוד כמה החלטות חדשות. החלטות שאתה צריך לבחון. לבדוק. להכיר. מחדש.
יש מלא לופים כאלה. החלטה שמובילה לעוד החלטה ועוד החלטה ועוד החלטה.
יש מלא אי וודאות שכל פעם מחדש צריך לייצר סביבה ידיעה, ידיעה כזו שמספיקה לעסק כדי להמשיך לצמוח. ידיעה שעוד רגע תיעלם, פשוט כי המציאות תתקדם, ויכנס נתון חדש למשוואה, כזה שמשנה את כל התמונה.
יש מלא לופים כאלה. אי וודאות, ידיעה, אי וודאות, ידיעה.
יש מלא כדורים שצריך כל הזמן להחזיק באוויר. כל כדור דורש תשומת לב, התמקדות, כאילו הוא היחיד שכרגע נמצא באוויר. מסרב להכיר שהחיים שלך מלאים בעוד כדורים אחרים. שצריכים אותך. שאתה צריך אותם. כל כדור רוצה להרגיש שהוא מרכז העולם שלך.
ואתה, אתה חייב לתת את זה לכדור הזה והזה והזה.
והאיזון הזה שנוצר עדין נורא, איזון שעובד מעולה אבל כזה שיכול לקרוס ברגע. כי בשניה שתרפה מאחד הכדורים, הוא יאותת לך, יעשה הכל כדי שתחזור להתייחס אליו – אולי יזוז מהמסלול הרגיל שלו, אולי יתקע בכדור אחר. הוא רק יאותת לך שהוא לא כמו תמיד. הוא רק יגיד לך בלי מילים, כי הוא כדור, שהוא צריך ממך את ההרגשה הזו שנתת לו עד לא מזמן ״שהוא מרכז העולם בשבילך״. הוא יסמן לך בכל דרך שהאיזון שלך מולו הופר.
ואתה, במידה ובחרת להתעלם מזה, תפגוש את הכדור הזה בדרך לרצפה. ואם הוא כדור שחשוב לך, לעסק, הוא ימשוך פתאום את כל תשומת הלב שלך. תשומת לב שחולקה באופן שווה של צרכים לכל הכדורים האחרים שלך.
ובדרך הזו, הכדור הזה יקבל את שלו. את כל המשאבים והזמן שלך. אותך. 100% ממך.
ובדרך הזו, תזניח את כל השאר. והכדורים האחרים האלה גם ימצאו את דרכם לרצפה. כדורים שחשובים לא פחות ממנו.
ובדרך הזו, תאבד את עצמך. סליחה את העסק.
משבר כדורים.
אם רק היית שם לב לאיתותים האלה שלו. של הכדור.
אם רק היית מבין לפני שנקודת שיווי המשקל הרגילה שעבדה לך בצורה מושלמת עד עכשיו, הופרה.
אם רק היית מבין לפני שיש צורך להגדיר נקודת שיווי משקל חדשה.
ובוחר ולא בורח.
אז כל הכדורים שלך עדין היו באוויר. מסופקים. מספקים. אותך. סליחה את העסק.
יש מלא כדורים שצריך כל הזמן להחזיק באוויר.
יש מלא לופים כאלה. איזון, הפרה, איזון, הפרה.
לא פשוט לנהל עסק.
מזל שאני לא מנהלת אחד כזה.
אבל בכלל לא רציתי לדבר על זה.
ילד.
לילד שלך יש צורך בסיסי, חזק נורא. הצורך להרגיש* שייך. והצורך הזה שלו הוא צורך הישרדותי. ממש אוויר לנשימה. כשתחושת השייכות שלו מתערערת הוא יעשה הכל כדי לחזור להרגיש שייך.
וזה די הגיוני סך הכל, תינוק** נולד בעמדת נחיתות מול הטבע, מול המבוגרים, מול העולם.
הדרך היחידה שלו להתמודד עם הנחיתות הטבעית שלו היא דרך השייכות. למשהו.
לילד שלך יש מטרה אחת – להרגיש שייך.
הילד שלך, במשך כל ילדותו, 24/7, יתבונן*** על המשפחה שלו – האחים, ההורים. הוא לא יקשיב למילים, הוא יהיה רגיש נורא למעשים. וככה הוא יענה לעצמו יום יום, שעה שעה, לא במילים. בבניית תודעה. על השאלה ״מה נדרש ממני כדי להיות שייך? מי אני צריך להיות?
התשובה הזו שלו שתהפוך להיות קוד שרץ במח שלו.
קוד שילווה אותו בכל בחירה שלו. מודעת או לא. קוד שיקבע את העתיד שלו. ה״אופי״ שלו. הבריאות הנפשית שלו.
אם רק היית שם לב לאיתותים האלה שלו. של הכדור. אם רק היית מבין לפני שנקודת שיווי המשקל הופרה. אם רק היית מבין לפני שיש צורך להגדיר נקודת שיווי משקל חדשה. ובוחר ולא בורח.
ואם הילד שלך בילדות שלו, לא הרגיש שייך. מדויק יותר לומר שתחושת השייכות שלו התערערה.
הוא יהיה הכדור הזה.
הכדור הזה שיאותת לך, יעשה הכל כדי שתחזרי להתייחס אליו – אולי יזוז מהמסלול הרגיל שלו, אולי יתקע בכדור אחר. הוא רק יאותת לך שהוא לא כמו תמיד. הוא רק יגיד לך בלי מילים, כי הוא ילד, שהוא צריך ממך את ההרגשה הזו שנתת לו עד לא מזמן ״שהוא שייך״. הוא יסמן לך בכל דרך שהאיזון שלך מולו הופר.
ואת, במידה ובחרת להתעלם מזה, תפגשי את הכדור הזה בדרך
ובדרך הזו, הכדור הזה יקבל את שלו. את כל המשאבים והזמן שלך. אותך. 100% ממך.
אם רק היית בוחרת ולא בורחת.
אנורקסיה.
היא צעקה שקטה לעזרה.
של הילדה. של החברה. של האישה. של התלמידה שלכם.
זו הדרך שלהן לסמן לכם בלי מילים, שהאיזון מולם הופר. שהן לא חלק. שהן לבד.
שתחושת השייכות הזו נעלמה.
שייכות שהגנה עליהן מהעולם.
עולם שהמציאות בו, כשמסתכלים עליה בלי מסנני קרינה, קשה להכלה.
תחושה שהאנורקסיה מציעה להן בהתחלה.
אנורקסיה, מכשפה בדמות של נסיכה.
לבחור ולא לברוח.
הי את, אמא, מורה, חברה, בת זוג, תזכרי את זה.
*להיות שייך למשהו – למשפחה, לארגון, למדינה, לא אומר שמרגישים את תחושת השייכות.
**גם האדם המבוגר הוא נחות, ביחס לטבע, ליקום. הכח של בני האדם הוא הביחד שלהם. היכולת שלהם לשתף פעולה. וכדי לשתף פעולה הם צריכים להרגיש חלק. להרגיש שייכות. למשהו.
***ילדים הם צופים מעולים, אבל פרשנים גרועים למציאות. הקוד הזה שיבנה במח שלו הוא קוד שנבנה מפרשנות של ילד בן 4. פרשנות שתנהל גבר בן 50 בעוד 46 שנים.
מבוסס על רעיונות מהתיאוריה האדלריאנית
התמונות בפוסט צולמו על ידי הדר רופא
