המפגש הראשון עם מפלצת הפחד שלי
גדלתי בבית שלא היתה בו לגיטימציה להרגיש ״רגשות שליליים״.
גדלתי בבית שעם מעט מילים והרבה מעשים העביר מסר שאסור לפחד או להיות עצובים.
גדלתי בבית שכשהייתי עצובה, והייתי צריכה רגע עם עצמי, ראיתי את המבט הלחוץ והדואג והעצוב בעיניים של ההורים שלי. מבט שהילדה המרצה שהייתי לא יכלה להכיל. מבט שמילא אותי באכזבה. שלי מעצמי. שאני מאכזבת את ההורים שלי.
מבט שגרם לי לעשות שוב מה שמצופה ממני במקום מה שאני רוצה.
לצאת מהחדר, ללבוש חיוך, לענות ״הכל בסדר״ לשאלה שאני הכי שונאת בעולם –
״הכל בסדר איתך?״.
גדלתי בבית שאמא שלי אף פעם לא היתה עצובה. כלומר היא היתה עצובה, במבט, אבל תמיד לבשה את חיוך ״הכל בסדר״ שלה מול העולם. מולי.
וככה הסקתי. מסקנה של ילדה. מסקנה שהפעילה את האישה שגדלתי להיות. מבלי שהבנתי.
שלפחד ולהיות עצובים זה רע. זה אסור!
וככה שנים ברחתי מ״הרגשות השליליים״.
זה מצחיק, רציתי לחסום כיוון אחד של הרגש – להפסיק להרגיש עצב, פחד. לא הבנתי שככה אני חוסמת גם את הכיוון השני של הרגש – התרגשות ואהבה ותשוקה.
וככה פשוט הפסקתי להרגיש. הכל.
שנים של פלאט רגשי.
וככה שנים ברחתי מ״הרגשות השליליים״.
דרך התמכרויות.
אנורקסיה.
צבא.
לימודים.
ריצה.
במשך שנים אהבתי להגיד שאני טוטאלית למה שאני עושה.
אני לא, אני מתמכרת למה שאני עושה. פשוט כי זו הדרך שלי לברוח. מהרגש. מהחיים.
לפני 4.5 שנים, פגשתי פעם ראשונה את מפלצת הפחד שלי. פנים מול פנים.
הסתכלתי לה עמוק בעיניים. לנשמה.
בכיתי. בכי של פורקן. בכי כואב. בכי עצוב נורא. בכי של ילדה קטנה.
בכיתי אחרי שנים שלא בכיתי, בכלל.
זה היה מפגש מיוחד. ביני לבין עצמי.
זה היה מפגש מיוחד. כי הבנתי פעם ראשונה, שאני יכולה לחזור בחיים ממפגש עם מפלצת הפחד המבעיתה שבי.
מפגש משנה חיים.
אומרים שלכל רצון אותנטי אמיתי שרוצה למשוך אותנו למעלה, יש מפלצת פחד מבעיתה שמושכת אותנו למטה.
למדתי שכשמפלצת הפחד מופיעה בחיי, אין לי ברירה אחרת חוץ מלתת לה את הבמה, לעשות את מופע האימים שלה בתוך המח והלב שלי – מופע שכולל דרמה, וסערה, ורקיעות רגליים, ומלא מפלצוני פחד נוספים שקופצים ונעלמים וקופצים.
מופע שמטרתו אחת לגרום לי לברוח ממנה.
כי כשאני בורחת ממנה, אני לא עוצרת רגע לראות אותה. להתחבר אליה במבט.
להבין שהיא רק נראית ומרגישה ומתנהגת כמו מפלצת פחד מבעיתה שמספרת בלופ את ״סיפור הפחד״.
להבין שהעיניים שלה מספרות סיפור אחר לגמרי. את ״סיפור הרצון״.
להבין שהפחד שהיא יורה החוצה לתוכי הוא הפחד שלה, מהרצון שלי.
וככה שנים ברחתי מ״הרגשות השליליים״. זה מצחיק, רציתי לחסום כיוון אחד של הרגש – להפסיק להרגיש עצב, פחד. לא הבנתי שככה אני חוסמת גם את הכיוון השני של הרגש - התרגשות ואהבה ותשוקה. וככה פשוט הפסקתי להרגיש. הכל. שנים של פלאט רגשי.
מפלצת הפחד שלי.
בסוף היא ילדה קטנה.
ילדה קטנה שכל מה שהיא צריכה כדי להירגע זה פשוט להזכיר לה את המקום שלה בחיי. את כל הפעמים שהוכחתי לה שהרצון שלי הוביל אותנו למקום מדויק יותר. גם עבורה. שהיא יכולה לסמוך עלי.
להזכיר לה שמולי מופע האימים שלה לא תופס. שמולי היא יכולה לשחרר את הפחד שלה מהרצון.
ופשוט לחזור למקום שלה. הבטוח. המוגן. השמור. עבורה. בתוכי.
מה יגרום למפלצת הפחד שלי לחזור למקום שלה?
- לא להישאר עם הפחד שלי לבד – לדבר עם אדם אחר את הפחד מחוץ לראש שלי.
- להשלים את המשפט – כשיש פחד מאוד גדול, הוא קופץ לנו למחשבה, אבל אנחנו לא נותנים לו להתפתח במחשבה. אנחנו מתחילים לדבר אותו אבל לא משלימים את המשפט. מפחד שאם נגיד את זה, זה יקרה. תשלימו את המשפט. תשחררו אותו מהראש והלב והנפש שלכם.
- לכתוב את הפחד – כתיבה חופשית לעצמכם.
