משוואת האושר שלי

וזו הבנה קשה. היא קשה אפילו יותר כשאין לך מושג מה אתה בכלל רוצה עבור עצמך. מה מלהיב אותך. מעורר אותך. את כולך. כי כל כך התרחקת מעצמך ועטפת את עצמך וכיסית לעצמך את הלב עד ששכחת את הדרך לשם. את הדרך לתשוקות לרגשות. את הדרך לרצונות שלך. את הצרכים הכי בסיסיים שלך.

זה מפחיד להבין מה אנחנו רוצים. זה מפחיד עוד יותר להגיד את זה במילים. (הרבה יותר קל לאמץ רצונות של אחרים עבורנו).

זה מפחיד כי אז יש ציפיה שלך מעצמך לממש את הרצונות האלה.

זה מפחיד כי אז האחריות על החיים שלך עוברת אליך. בידיים שלך. (הרבה יותר קל להשאיר את האחריות לחיים שלנו למישהו אחר. להורים. לבני הזוג. לילדים. לחברה).

זה מפחיד אפילו יותר כי לכל רצון חופשי כזה שלך שמנסה להרים אותך למעלה קיים פחד כזה שמושך אותך למטה.

וזה מצחיק שהרצונות שלך שמגיעים ממקום רגשי, מחוברים לתשוקות שבך. מכוסים בפחדים שלך שמגיעים ממקום רציונאלי כל כך. המאבק הבלתי נגמר שלנו בין ההיגיון לרגש. עוד דיסוננס.

אז אתה מתמלא בפחד. פחד כזה שמשתק אותך. יש רבים שבשלב הזה מחליטים לחזור לקיים, למוכר. זה פשוט מפחיד כל כך. לפתור את משוואת האושר שלך. אז הם משלימים עם זה שלעולם לא יפתרו אותה. שהם לנצח יחיו את משוואת האושר שמישהו אחר פתר עבורם.

לי לא היתה פריוולגיה לפחד. הגעתי לתחתית שלי.

אדם מאושר = אדם שמחובר לרצונות שלו = אדם שמחובר לתשוקות ולרגשות שבו.

הבנתי שכדי להיות מאושרת אני צריכה להיות מחוברת לרצונות שלי. כלומר מחוברת לתשוקות ולרגשות שבי. כלומר לא לתת לפחדים שבי לכבות אותם. כלומר, אני חייבת לעמוד מולם. להסתכל להם בעיניים ובפעם הראשונה בחיי להתמודד איתם. עם הפחדים האלה שמושרשים בי. שמלווים אותי שנים. מילדות. שמנווטים את חיי. מבלי שידעתי בכלל במשך שנים.

אזרתי אומץ לפתוח את כלוב הפחדים שלי.

וכשהוא נפתח גיליתי אותה. את הילדה הקטנה שבי. מלאה בפחדים האלה שבי. וזה המסע שלי. ובמסע הזה שלי אני מוציאה פחד פחד. שוהה בו. חופרת בו. משתתקת מולו. בורחת. חוזרת. מדברת אותו. עד שפתאום יש נקודה כזו שקשה לזהות אותה בזמן אמת שהוא הופך להיות פחות מפחיד. ופחות גדול. ופחות מאיים. פתאום אני נוגעת בו. בפחד. מקרוב ומחייכת. והמבט שלי נשאר שקט ושלו.

ופתאום הפחד הזה משחרר אותי. באמת. ואני פשוט משתנה. ואני לא מבינה איך חיכיתי עם זה כל כך הרבה זמן. לקחת את השליטה על החיים שלי מהפחדים שלי לעצמי.

ופתאום אני אפילו קצת מאושרת.

ופתאום התשוקות שלי צפות ורצונות שלי מתגלים. וזה כמו סכר, מהרגע שזה קורה הם לא מפסיקים.

ובא לי ובא לי ובא לי.

ילד שלי, אני מאחלת לך שתמיד תגיד מה אתה רוצה. מה בא לך. אני מבטיחה לך שלא אפסיק להגיד לך מה אני רוצה. מה בא לי.

לאחרונה אני מתבוננת על התהליך הזה שאני עוברת. המסע הזה שלי. המסע שלי למציאת פתרון למשוואת האושר שלי. ואני רואה איך הילדה הקטנה שבי הופכת לאישה שמלאה בעצמה. איך הפחד שבי מפנה מקום לרצון שלי. לאט לאט.

פוסט שנכתב ב- 15/08/2021.

אני מאושרת ומודה על כל פוסט שנכתב. על כל טיוטה שמעולם לא פורסמה.

תכתבו. תתעדו את המסע שלכם.