מכתב מאמא
ההורים שלי

מכתב מאמא

עמדנו זו מול זו, בסלון.

בדיוק נכנסת הביתה אחרי יום שלם שלא ענית לטלפון. נעלמת.

״מה קורה לך, ילדה?״ צעקתי.

המבט הביקורתי הזה שלך בעיניים. חודר לי שוב לנשמה. מערער אותי ואת בחירותיי. שונאת את המבט הזה שלך. ששורף לי את הלב הרבה יותר מכל מילה שהיית אומרת.

אבל את, כרגיל. שתקת. 
רציתי להצמיד אותך אלי. לחבק אותך חזק. להזכיר לך שפעם היינו אמא ובת. שפעם היינו אחת.

לא היה לי אומץ.
עד שהיה, התקשרו אליך והלכת.
עד היום אני מחכה לחבק אותך, את הילדה הקטנה הזו שבך. הילדה הנעימה. העדינה. השמחה. שהיית.

נופר שלי.

ילדה יפה שלי.

בכל פעם שעמדנו זו מול זו. לפעמים כעסנו, לפעמים סתם התעלמנו. לפעמים חייכנו – חיוך מזויף כזה. רציתי לעצור את הטירוף הזה ופשוט לחבק אותך. להצמיד אותך אלי, ללטף לך את השיער, לתת לך את המקום הבטוח שלך שאני יודעת שהיית כל כך צריכה. רציתי לחזור להיות אמא שלך. כל כך.

 

נופר שלי.

את חושבת שאני לא מרגישה אותך כבר. אני יודעת.

שאני לא רואה כמה את מנסה להיות חזקה. בשבילי.

שאני לא רואה אותך מאחורי הדלת של החדר שלך שנטרקת, יושבת על הרצפה, מחבקת את הרגליים שלך חזק, מקשיבה למוסיקה הזו שלך שאני שונאת כל כך ובוכה. שומרת את הדמעות שלך לעצמך בלבד.

שאני לא רואה כמה רזה את. נעלמת לי ממש. 

שאני לא רואה את המבט הילדותי הזה שלך, השובב, שמשתוקק לאהבה. המבט הזה שמתגנב לו מדי פעם ומזיז לצד את המבט הקשוח, האסוף, הקשה הזה שלך. שתפס את מקומו בעיניים הגדולות האלה שלך.

 

ילדה שלי.

אני רואה הכל.

אני פשוט לא יכולה להתמודד עם כל זה עכשיו.

אני עייפה. מהחיים שהיו לא כאלה קלים עבורי. ילדה יפה שלי.

במשך הרבה שנים שכחתי את עצמי.

במשך הרבה שנים ויתרתי על עצמי. בשבילכם ילדים אהובים שלי. בשביל אבא.

אני עומדת היום מול המראה. או גרוע יותר. מול המבטים האלה שלך. אני לא מזהה את האישה הזו שמשתקפת בהם. אישה מקומטת, מוזנחת, תלותית, בודדה, אישה שמרחמת על עצמה. מה נהיה ממני?!

נופר שלי, את בוגרת נורא. אחראית. חכמה כל כך. 

הלוואי שיכולתי לשתף אותך בכל מה שאני מרגישה. אבל ילדה שלי למרות הכל את עוד קטנה. גם אם את אוהבת לקחת את התפקיד שלי. מול האחים שלך. מול אבא שלך. את עוד קטנה. עוד קטנה לשאת כאב. בכי. פחד. 

אני צריכה כל כך לראות את החיוך מתפשט על הפנים שלך עכשיו. גם אם הוא מזויף. הוא משכנע כל כך. שלפחות בגזרה שלך אני יכולה להיות רגועה.

 

ילדה יפה שלי.

אני מסתכלת עליך מהצד ומקנאה בך כל כך. זה לא רגש שאמא אמורה להרגיש כלפי בתה. 

אני רואה אותך עצמאית כזו, לא תלויה באף אחד. עובדת, לומדת, מתכננת את העתיד שלך. אלו לא דברים שילדה צריכה להעסיק את עצמה בהם. אבל את, שונה. את זוכרת שפעם אמרת לי ״אני אף פעם לא אהיה תלויה. לא בכם. לא באף אחד״, את עומדת בזה ילדה. עד שנדמה שאת לא צריכה אותנו. שאת מסתדרת לבד. שאנחנו מיותרים במציאות החדשה שיצרת. לך. זו תחושה קשה. בעיקר למי שאוהב ויאהב אותך.

אני רואה אותך מוקפת חברים. כאלה שמלווים אותך במשך הרבה שנים. אני רואה אותך נלחמת על החברות שלכם. אני רואה אותך ומתגעגעת לחברים שלי. חושבת אם הם היו רואים אותי, הם לא היו מאמינים. ממש לא ככה הם זוכרים אותי. התנתקתי מהם לאורך השנים. אולי התביישתי שיראו אותי. ככה.

אני רואה אותך כזו אינטליגנטית וחכמה. 

אני רואה אותך כזו אהובה.

ילדה שלי. יפה שלי. אני כל כך מקנאה. 

ילדה שלי. יפה שלי. זה קשה לי כל כך. לראות אותך צומחת. לראות אותי קמלה. אני לא יכולה להתמודד עם ההצפה הרגשית הזו עכשיו.

תמיד היית כזו, אחת שרוצה להבין הכל. ברגעים כאלה את צריכה את המילים שלי.
את עוד קטנה כדי שאסביר לך שברגעים כאלה אין לי מילים.
אני מתנתקת. אני לא מושלמת ילדה שלי.

את כועסת עלי. שנעלמתי לך. 

את מרגישה נטושה. לבד בעולם הגדול הזה שהתרגלת לצעוד בו תחת כנפיי. מוגנת. את בטח לא זוכרת, אבל כשהיית קטנה, עוד בעולם המושלם שהרגלתי אותך אליו, חסר פחד, בכי, עצב. מלא אהבה. סבתא נפטרה. ואני, לא ידעתי איך להגיד לכם, בעיקר לך, שזהו. יותר לא תיראו אותה. לא ידעתי איך לנפץ לך את הבועה המושלמת הזו שלך. אז פשוט נסעתי לשבעה בלי להגיד מילה, חזרתם מבית הספר ואת כמובן ישר שאלת, איפה אמא? זה הרגיש לך ממש מוזר. שאין אמא שמחכה לך בשער עם ארוחה חמה. כשגילית, פרצת בבכי, צרחת על אבא שלך שייקח אותך אלי. כשהוא לא הסכים, לא ויתרת. הלכת לשכנה ובכית לה שאת צריכה את אמא שלך עכשיו. שינית את המציאות כשלא התאימה לך. פעם היית כל כך חשופה. זה היה הקסם שבך. 

את זוכרת מה היו המילים שלך כשהגעת אלי? 

חיבקת אותי ואמרת ״אמא, למה לא אמרת? אני רוצה לעזור לך שלא תהיי לבד״. ואני, הבטתי לך בעיניים, עמוק, והבטחתי לך שזו פעם אחרונה, שאני נעלמת לך בלי הכנה. 

תמיד היית כזו, אחת שרוצה להבין הכל. ברגעים כאלה את צריכה את המילים שלי. את עוד קטנה כדי שאסביר לך שברגעים כאלה אין לי מילים. 

אני מתנתקת.

אני לא מושלמת ילדה שלי. את ההבטחה הזו לא קיימתי. את שונאת אותי על זה כל כך.

 

את חושבת שנטשתי אותך. מה היה קורה אם היית נכנסת אלי למחשבות. 

לפעמים כשאני עוצמת עיניים על הכיסא שאני ישנה עליו בעבודה, אני מדמיינת חיים אחרים לגמרי. החיים שדמיינתי לעצמי בתור ילדה.

אני מדמיינת שאני עוזבת הכל. את כל הלחצים, הקשיים, הריבים, החובות. עוזבת אתכם כדי שאני אוכל לחזור לחיות. אני מאושרת ברגעים האלה. בשניות האלה. נטולות האחריות. מלאות רק בי.

אני שונאת את עצמי על המחשבות האלה.

אלה לא מחשבות שאמא צריכה לחשוב.

אבל זו המציאות ילדה שלי. אני לא מושלמת, למרות שניסיתי להיות.

 

הנה את שוב מולי. עומדת עם הזלזול הזה שלך. 

עומדת מולי ומגלגלת לי עיניים. מתי הפכת להיות חצופה כל כך?

אני בהישרדות, את בכלל מבינה? 

לפעמים בא לי לתת לך סטירה, כזו חזקה, שתאפס אותך. כזו שתחזיר אותי להיות אמא שלך. כמו כל דבר בחייך, את מגזימה. תשחררי אותי ילדה. למה את לא יכולה לקבל את המציאות החדשה, בלעדי, כמו האחים שלך?

אני יודעת שאת כועסת.

אבל תתמודדי.

את גדולה מספיק כדי להבין שאני צריכה דקה לעצמי.

בלעדייך. 

 

ממני.

אמא.