על הקשר בין נפרדות ואנורקסיה
בואו נדבר רגע על המושג ״נפרדות״.
נפרדות, היא תהליך התפתחותי, המתאר את תהליך התעצבות אישיותו של תינוק בריא כאישיות עצמאית ונפרדת מאימו. התהליך מתאר את שלבי ההתפתחות הרצויה של תינוק עד הגיעו לגיל 3 שנים, בו הוא נפרד מהאם ויוצר אגו וזהות עצמית מובחנים משלו שמגיעים לשיאם בגיל ההתבגרות.
ילד שגדל בבית בלתי מתפקד רגשית לא יוכל לעבור תהליך היפרדות תקין. במשפחות כאלה לרב חוסר התפקוד של ההורים גורם לילדים לקחת על עצמם מגיל צעיר אחריות שלא מתאימה לגילם, ללא ליווי של מבוגר, ובכך לא מאפשר להם לעבור שלבים חשובים בהתפתחות, הם לרב לא מצליחים להגיע לכדי הגדרה של העצמי שלהם, ומוצאים את עצמם במערכות יחסים ״לא בריאות״ כבוגרים שוב ושוב.
הילדים האלה גדלים להיות מבוגרים ללא מצפן זהותי.
אצלי התהליך הזה נדפק. לא חוויתי תהליך היפרדות תקין מאמא שלי. לקח לי זמן לצאת מהכחשה ולהתמודד עם זה חזיתית. עד כיתה ה׳ אמא שלי ואני היינו אחת. היא דאגה לזה. שנהיה אחת. היתה לה נוכחות משמעותית בכל תחום בחיי – בתחום המשפחתי, החברתי, הלימודי, האישי. היא דאגה לי ועטפה אותי והגנה עלי. אהבתי להגיד לה שנים אחר כך שהיא חיה את החיים שפספסה דרכי.
בכיתה ה׳ היא נעלמה מחיי, כנראה שזה היה תרגום שלי למצב ״נורמלי״. היא בסך הכל התחילה לעבוד, אבל עבור אישה טוטאלית כמוה המיקוד בעבודה גרם לה לחוסר מיקוד בדבר שהיה כל עולמה, אני. הילדים שלה. גרם לה לניתוק. ניתוק שלא תווך לנו הילדים. אלא קרה. פתאום. טראומה עבורי. היום מהמקום הבוגר האימהי שלי אני מבינה, הניתוק הפיסי מהבית היה סימבולי לניתוק הרגשי שהיא חוותה. שהיא היתה צריכה. אולי כדי לגדול.
במשך שנים ״האשמתי״ אותה על זה שהיא הפכה אותי להיות תלויה בה. בכל תחום בחיי. לא נתנה לי מקום להכיר את עצמי בלעדיה. לא נתנה לי אפשרות לפתח את המצפן הזהותי שלי. מצפן שיהיה נפרד ממנה. אבל כשהפכתי להיות אמא, הבנתי אותה. ממש. והאשמה הזו של הילדה הקטנה שעדין קיימת בתוכי התחלפה בקבלה. תהליך משמעותי בתהליך ההחלמה שלי.
לא חוויתי תהליך היפרדות תקין מאמא שלי. כמוה. עברתי ברגע ממצב של התמזגות לניתוק. רק שבפעם הזו לא אני בחרתי. בחרו עבורי. בחירה שמבלי להבין הפכה בהמשך חיי להיות הבחירה האישית שלי. בחירה שהפכה לדפוס שלא הבנתי, דפוס שהפיל אותי לאותם בורות שוב ושוב בכל מערכות היחסים בחיי.
דפוס שהוא מלכוד. מלכוד הקצוות שלי.
אני רגילה להתמזג או להתנתק במערכת יחסים. אני רגילה לבטל לגמרי את עצמי או לבטל לגמרי את האחר במערכות יחסים. והדפוס הזה היה נוכח בחיי במשך שנים. ידעתי עליו משהו כללי כזה. מסוג הדברים שאתה מרגיש בגוף ובלב אבל עדין לא מבין במח. הוא הפריע לי נורא. הדפוס. אבל כנראה שלא הפריע לי מספיק.
עד שהקטנצ׳יק שלי נולד.
לפני שלוש שנים כתבתי בפוסט: ״הרגשתי שאני צריכה להתאים את הקטנצ׳יק שלי לפחדים ולחרדות שלי, להתאים את הצרכים והרצונות שלו ככה שלא יפריעו לי״. אחת המחשבות הקשות לווידוי בתור אמא.
ועם המשפט הזה התובנה היתה ברורה. הבחירה אצלי. האם בעוד 30 שנה גם הקטנצ׳יק שלי יכתוב פוסט כזה עלי. אמא מדהימה אבל כזו שלא נתנה לו מקום לגדול ולצמוח ולהתפתח בלעדיה. לפתח את המצפן הזהותי שלו כך שיהיה נפרד ממנה.
או שלא. הבחירה אצלי. שלי.
לאנשים ללא מובחנות עצמית אין זהות אוטונומית. הם חסרי מצפן זהותי. הם לא יודעים מי הם ומה נכון להם הם תמיד מגיבים. נכנעים או מורדים. 0 או 100. קצוות. הם מרגישים כמו עלה נידף ברוח. שאין להם עמוד שדרה. כר פורה למחלה
אז בואו נבין קצת יותר את המשמעות של מערכת יחסים ללא נפרדות.
אדם ללא מובחנות עצמית (נפרדות) נכנס למערכות יחסים ממקום של התמזגות. הוא והאדם שמולו איש אחד. כל דבר שהאדם מולו חווה הוא חווה כשלו, בגללו, החיים של האחרים משפיעים ישירות על חייו.
ישנה הזדהות מוחלטת עם חוויות ורגשות ותחושות שאנשים אחרים עוברים.
האם הרגשתם כהורים שפגיעה בילד שלכם היא פגיעה בכם? שכישלון שלו בחוג, מבחן הוא כישלון שלכם?
כמה פעמים מול בני הזוג שלכם ניסיתם לתקן את עולמם מבלי שבכלל ביקשו מכם עזרה, במקרה הטוב רק רצו שתקשיבו להם?
ולדבר הזה יש מחיר כבד.
אנשים ללא מובחנות עצמית נוטים להגיב רגשית לאחרים – בכניעה או בהתמרדות. וכך למעשה אין להם זהות אוטונומית. הם חסרי מצפן זהותי. הם לא יודעים מי הם ומה נכון להם הם תמיד מגיבים. נכנעים או מורדים. 0 או 100. קצוות. הם מרגישים כמו עלה נידף ברוח. שאין להם עמוד שדרה. שכל דבר, הכי קטן שקורה לאחר מטלטל נורא את עולמם.
כדי להשתנות צריך להשלים את תהליך ההתבגרות שנקטע או התפקשש.
להתבגר.
לייצר לעצמך מצפן זהותי. משלך. כזה שלא תלוי באחרים. שלא מושפע ממה שהם עושים, אומרים, חושבים. וזה קורה בשני שלבים משמעותיים:
הראשון, אני מפרידה את עצמי מאנשים אחרים. מבררת מול עצמי מי אני. מה הצרכים שלי. הרצונות. מפרידה את הרגשות שלי מרגשות של אחרים. אבל הכי חשוב לומדת את הגבולות של עצמי. מצחיק שבמשך שנים הקפתי את עצמי גבולות מאוד מוקפדים וצרים שנתנו לי המון ביטחון וסדר אבל גרמו לי לפספס את החיים. גבולות סינטטייים שתמיד הגיעו הרבה לפני הגבולות הטבעיים שלי.
השני, אני מפרידה את עצמי מחלקים אחרים בתוכי, אלו שגורמים לי ליפול לבורות שלי שוב ושוב. החלקים האלה שמפילים אותי, הם לא אני. הנוכחות שלהם בחיי אינה עובדה גמורה.
לפני שלוש שנים כתבתי דף עם כל האמונות שלי לגבי עצמי. מדהים כמה אמונות סחבתי שהם ממש לא אני. יש לי חשיבה דיכוטומית. אני חולת שליטה. אני לא יודעת להתמודד עם חופש. אני ביישנית. אני שונאת עימותים. אני אנורקסית. יש לי מח של כזו.
אמונות שלא רלוונטיות אלי היום. אני מפרידה את עצמי מחלקים אחרים בתוכי, נותנת לעצמי הזדמנות להכיר את עצמי בלעדיהם.
תהליך מהפנט.
ואיך כל זה קשור לאנורקסיה?
תחשבו על ילדה שלא חוותה תהליך היפרדות תקין.
היא לא מגיעה לכדי הגדרה של העצמי שלה. גדלה להיות מבוגרת ללא מצפן זהותי. אלו חיים מאוד מטלטלים רגשית. עמוסים. אלו חיים ללא עמוד שדרה. חיים עם עור דק כזה. שהכל חודר ופוגע ומציף.
עליות וירידות.
ילדה כזו מרגישה שהיא חסרת שליטה על החיים שלה. כי כל מילה. מבט. תגובה. מסיטה אותה ממה שרצתה, היתה צריכה.
ילדה כזו צריכה שליטה. האנורקסיה מציעה לה אותה*.
ילדה כזו מפתחת מערכת יחסים של ממש מול המחלה. ומאחר ומערכות יחסים אצלה נמצאות בשני מצבים – התמזגות או ניתוק. קל לה להישאב למחלה. להתמזג איתה. להתמסר לה.
בתהליך ההחלמה, המקום של הנפרדות ויצירת מצפן אישי שלי היה משמעותי נורא עבורי.
הוא אפשר לי באמת לשחרר את המחלה. מהגוף. ומהלב. ואז מהראש.
*זה לא שכל מי שלא חווה תהליך היפרדות יפתח אנורקסיה. אבל זה בהחלט כר פורה להתפתחות המחלה.
