זו המחלה שלי! שלי?

כתבתי לה מכתב אחרי הפעם הראשונה שהבחנתי בה. המילים בערו בי. לא היה לי אומץ לתת לה. 

פחדתי שזה צעד חצוף מצידי. פעם ראשונה שהייתי בצד האחר, הצד שמבחין, שאמור לשאול. פתאום הייתי בצד ששפטתי במשך שנים. פתאום נזכרתי בכל האנשים שכעסתי עליהם שלא עצרו לשאול. בכל האנשים שפחדו מהתשובות. שלי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא במקום שהייתי ואני לא מושיטה לה יד.

נתתי לה אתמול את הפתק. פשוט הנחתי לה אותו על ההליכון לפני האימון שלי. 

הלב שלי דפק בטירוף. הסתובבתי ישר ומיהרתי להליכון הפנוי הרחוק ביותר ממנה.

התחלתי להתכונן לריצה שלי. עדין נסערת כולי. 

פתאום אני שומעת מאחורי קול שקט, רגוע נורא. 

״הי נופר, אני יעל. ריגשת אותי נורא״.

קפאתי. הייתי במאבק עם עצמי אם לסובב את הראש אליה. 

היא המשיכה. אני אנורקסית בהחלמה. 

הסתובבתי אליה, הדמעות זלגו. היא עמדה מולי עם חצי חיוך. מבט כבוי. אצלה לא היו דמעות.

אנורקסיות לא בוכות. 

היא המשיכה. תודה על הפתק. אשמור את המספר.

החלפנו עוד כמה משפטים. היא חזרה לאימון שלה. אני לשלי. הרבה זמן לא רצתי מהר כל כך.

היא לא בהחלמה. אני יודעת. אולי בהסוואה. היא עדיין עמוק בתוך המחלה. 

איך אני יודעת?!

היא שיקרה לי. כמה פעמים. 

זה מטלטל נורא לראות את המחלה הזו. שאת מייחסת לעצמך. שהיא חלק ממי שאת. בנפש של מישהי אחרת. 

בא לי לשאול אותה מלא שאלות. אני לא מפחדת מהתשובות. שלה. בא לי להיות הפעם הראשונה שלה.