אנורקסיה. קריאה שקטה לעזרה.
אנורקסיה.
היא קריאה שקטה לעזרה.
היא הדרך של הילדה הקטנה שלכם* לעמוד מולכם ולנופף בידיים, ולקפוץ גבוה, ולצעוק בשקט ממש חזק. תראו אותי. אני צריכה תשומת לב. אני צריכה עזרה.
אנורקסיה.
היא קריאה שקטה לעזרה.
היא הדרך של הילדה הקטנה שלכם להתמודד עם כאב נפשי שמציף אותה. כאב שפיסית מכאיב לה בלב. גורם לדימום שאינו נראה. שמאפשר לכם עוד קצת להתעלם.
שהרי אם הילדה הקטנה שלכם היתה שוכבת בסלון מדממת מהרגל, מהיד, מהראש – מכל איבר אחר, לא היה לכם ספק שצריך לטפל. ומהר.
אנורקסיה.
היא קריאה שקטה לעזרה.
היא הדרך של הילדה הקטנה שלכם לברוח מהמציאות שהיא תופסת ככל כך מפחידה.
איך לא?
היא הרי כל כך לא מאמינה בעצמה. כל כך מקטינה את עצמה. כל כך שופטת את עצמה. כל כך ממוקדת ב״רע״ שבה. מתעלמת, מבטלת, מתכחשת לכל הדברים המופלאים שהעולם רואה בה.
איך מישהי ״לא מושלמת״ כמוה תוכל להסתדר בעולם? עולם שמקדש שלמות.
אנורקסיה.
היא קריאה שקטה לעזרה.
שקופה. קל לפספס אותה. קשה לדבר עליה. כי אם נדבר על זה, ונשאל שאלות, אז אולי… אולי נכניס לה רעיון מיותר לראש.
אולי נקבל וודאות לספק שהיה לנו. עכשיו תהיה ידיעה, סימן קריאה, שלא טעינו בתחושה שלנו. שהילדה הקטנה שלנו הלכה לאיבוד בתוך עצמה.
אולי לא נצליח להסתכל לכאב הזה שלה בעיניים מבלי לקרוס.
אולי לא נוכל להכיל את האשמה. האשמה שאנחנו מלאים בה, שמכרסמת לנו בלב ובמח. אשמה שממלאת אותנו פחד לעמוד לצד הילדה הקטנה שלנו מול המפלצת הזו, המחלה.
אנורקסיה.
היא מחלה לא רציונאלית.
היא מחלה של הלב.
ולכן משפטים כמו –
״פשוט תאכלי״.
״הגוף שלך צריך אוכל כדי לשרוד״.
״אם לא תאכלי אז…״.
״מה את צריכה? תגידי״.
לא יעזרו. להפך. רק יסגרו את הילדה שלכם, מולכם. היא לא צריכה את המח שלכם, מזה יש לה מספיק משלה. מח כזה שחושב ומנתח ומדבר ומסבך, מסרב לתת לה מנוחה. היא לא צריכה את הפתרונות שלכם והעצות שלכם. את כל זה היא יודעת לבד. היא פשוט לא יכולה לוותר כרגע על העוגן שהיא תופסת כיחיד בעולם שלה. האנורקסית שבה.
אז מה היא צריכה? הילדה הקטנה שלכם?
ישבתי מול הפסיכולוגית שלי והיא שאלה אותי שאלה שלכאורה נשמעת פשוטה.
עבור מי שמתמודדת עם אנורקסיה היא מורכבת נורא.
״תגידי מה את צריכה?״.
לקח לי שנתיים וחצי של טיפול כדי להתחיל לענות על השאלה הזו.
מכירים את השאלה הזו ״תגידי מה את צריכה?״.
שזה משפט הגיוני סה״כ להגיד לבן אדם. הרי הוא יודע הכי טוב לומר מה הוא צריך.
אבל כשמפנים שאלה כזו למישהי שמתמודדת עם אנורקסיה, הוא הופך לחסר היגיון.
כדי להבין למה, צריך רגע לצלול למנגנוני המחלה הזו.
אם הייתי צריכה לתאר אנורקסיה במילה הייתי משתמשת במילה צמצום. האנורקסית רוצה לצמצם.
זה מתחיל בלצמצם אוכל. אבל אוכל הוא רק סימפטום, זוכרים?
מדובר בצמצום צרכים. ביטול צרכים בסיסיים, הישרדותיים, כדי להרגיש את מה שהכי חסר לה בחיים – שליטה**.
כשהיא עומדת על המשקל ורואה עוד ק״ג שנשר.
כשהיא מסיימת עוד יום מלא בספורט.
כשהיא הולכת לישון שוב עם תחושת הריקנות שממלאת את הגוף הכחוש שלה.
היא מרגישה שהיא כל יכולה.
היא מרגישה שהיא שולטת בחיים שלה.
היא מרגישה ביטחון.
לכאורה. לרגע אחד.
האנורקסית רוצה לצמצם.
אז היא מצמצמת את הצרכים שלה לעיגול קטן. שהולך וקטן. וקטן. צורך שהיה לו מקום היום, לא יקבל מענה מחר.
ועם כל צמצום של העיגול, נשאר עוד צורך של הילדה הקטנה שהיא היתה לפני המחלה מאחור.
צמצום עיגול הצרכים שלה הוא סימבולי לרזון שהולך ומקצין.
קילוף של עוד קליפה ועוד אחת. עד הרגע הזה שהיא מסתכלת בעיניים של עצמה מול המראה.
והיא רואה כלום.
מבט ריק. בוהה. מנותק. מכל מי שהיא היתה.
האנורקסית מצמצמת את הצרכים וכך את עצמה. ולכן לשאול אותה ״תגידי מה את צריכה?״, זו שאלה חסרת היגיון.
היא לא יודעת.
היא מזמן שכחה. איך זה מרגיש להיות צריכה. משהו.
״תגידי מה את צריכה?״, זו שאלה חסרת היגיון. היא לא יודעת. היא מזמן שכחה. איך זה מרגיש להיות צריכה. משהו.
בתהליך ההחלמה זו שאלה שמרחפת כל הזמן.
שאלה שמצריכה זמן.
שאלה, שברגע שהתשובה עליה מתחילה להתבהר, אפשר לחגוג הצלחה קטנה במסע הבלתי נגמר, שנקרא החלמה.
אז נחזור לשאלה, מה היא צריכה? הילדה הקטנה שלכם?
היא לא יודעת לענות על זה כשהיא בתוך המחלה. היא תדע לענות עליה כשתעלה על מסלול ההחלמה.
אני יודעת להגיד היום שהייתי צריכה באותה תקופה 3 דברים:
במה.
לדבר את הכאב שלה. לדבר את הפחדים שלה.
במה, שבהתחלה היא תעמוד בה מולכם ותשתוק. זה לא מדויק, היא תגיד לכם המון במבט.
במה שתוכלו לתת לה ע״י כך שתשאלו אותה שאלות אמיצות, תתעניינו בה, תחבקו אותה חזק חזק. בלי אף מילה שלכם. עם המתנה סבלנית למילים שלה. מילים שמחכות להתפרץ מהנפש שלה, אבל עוד לא יודעות את הדרך.
לגיטימציה.
לחשוף בפניכם את תהומות הנפש שלה. בלי שיפוטיות. בלי עצות. בלי מבט מבועת בעיניים. בלי לרוץ לפתרונות, כאלה שיצמצמו את המילים שלה, ירחיבו את המילים שלכם.
היא חיה עם אמונה שאין אדם בעולם שיכול להכיל אותה. את העומקים שקיימים בתוכה.
היא צריכה שתאתגרו את האמונה הזו שלה. תראו לה שאתם יכולים. להכיל את כולה. ולעטוף. ולחבק. כל מילה שתצא מתוכה. כל מחשבה. לא משנה כמה היא קשה. מפחידה. כואבת.
לגלות את העולם מחדש.
היא חיה עם המון גבולות. עם המון איסורים. עם המון פחדים. אם המון התניות אם היא תעשה… אז…
היא צריכה שתלמדו אותה דרך חוויות של החיים, שסימני הקריאה בחיים שלה יכולים להפוך לסימני שאלה. כאלה שיפתחו פתח בתוכה לספק. ספק שבסוף יוביל להבנה פנימית עמוקה שהמחלה שהיא מאמינה בכל ליבה, עם סימן קריאה גדול, אדום, בולט, שהיא הפתרון עבורה. היא למעשה הבעיה.
במה.
לגיטמציה.
לגלות את העולם מחדש.
*לא משנה בת כמה היא. היא תמיד תהיה הילדה הקטנה שלכם.
**פנטזיית שליטה. כי אין דבר כזה בחיים שליטה.
