איבדתי את השליטה בחיים שלי במובנים רבים. והיא, הציעה לי את הדבר שהכי הייתי צריכה. היא הציעה לי שליטה. מכורת שליטה כמוני לא היתה צריכה יותר מזה כדי להתמסר. הפרעת אכילה היא התמכרות לשליטה. אלו היו 3 שנים שהייתי חיילת נאמנה לקול הזה של הפרעת האכילה. למחלה. אלו היו 3 שנים שלא הייתי נאמנה לעצמי. שלטתי בכל מה שנכנס לי לפה, או יותר נכון מה שלא נכנס. העיסוק בספורט היה אובססיבי. התעסקתי רק בה. ופספסתי את החיים. הרגשתי מאושרת. בטוחה. כשהייתי עמוק בתוכה. הרגשתי בשליטה. פנטזיית השליטה שלי.

הפרעת האכילה שלי הותירה לי ירושה (נוספת), הפסקתי להאמין לאנשים. באנשים. שהרי איך אוכל להאמין באחרים כשהאדם הכי קרוב אלי. אני. ניצל את הפגיעות שלי. הרגישות הגדולה שבתוכי. הוביל אותי לתחתית שלי. אהב אותי אהבה חונקת. הורגת. ואם אני לא מאמינה באנשים, לעולם לא ארגיש בטוחה איתם ולכן לא אוכל להתמסר. אליהם. לאנשים. התמסרות טוטאלית כזו.

בולמוס אכילה הוא לא משהו חדש לי. זה משהו שמאפיין את הפרעת האכילה שלי. מעבר מבולמוס לפיצוי (צמצום אכילה והמון ספורט). אבל התחושות שפוצעות לי את הנפש ברגע שהבולמוס נגמר חדשות לי. מאוד. לאחרונה קשה לי ממש להכיל את הבולמוסים האלה. 3-4 שעות של אכילה רגשית. הגוף שלי רוצה להקיא אותן. הנפש שלי נשארת מרוסקת אחריהן. אני מרגישה אשמה חזקה שאני פוגעת ככה בגוף שלי. שוב. אני כבר לא רוצה להכאיב לו.

זה מפחיד להבין מה אנחנו רוצים. זה מפחיד עוד יותר להגיד את זה במילים. (הרבה יותר קל לאמץ רצונות של אחרים עבורנו). זה מפחיד כי אז יש ציפיה שלך מעצמך לממש את הרצונות האלה. זה מפחיד כי אז האחריות על החיים שלך עוברת אליך. בידיים שלך. (הרבה יותר קל להשאיר את האחריות לחיים שלנו למישהו אחר. להורים. לבני הזוג. לילדים. לחברה). זה מפחיד אפילו יותר כי לכל רצון חופשי כזה שלך שמנסה להרים אותך למעלה קיים פחד כזה שמושך אותך למטה. וזה מצחיק שהרצונות שלך שמגיעים ממקום רגשי, מחוברים לתשוקות שבך. מכוסים בפחדים שלך שמגיעים ממקום רציונאלי כל כך. המאבק הבלתי נגמר שלנו בין ההיגיון לרגש. עוד דיסוננס.

וההתפקחות קשה לא פחות. היא מלווה בפקפקת תמידית. בחרדה אמיתית לחזור לשנים נוספות ארוכות בתוך הבועה. ללא ידיעתי. והחיים מאותו רגע מלווים בשאלה מתמדת שמרחפת מעל אנשים כמוני, לא מעל כל אחד. אני שוב עיוורת? באיזו מציאות אני חיה עכשיו? אני עדין צועדת בשביל שמוביל להחלמה או שהתחברתי לשביל הנסיגה. באיזה נרטיב אני נמצאת לעזאזל?!. אז אני כמו אדם שצריך משקפיים כדי לתקן את הראיה שלו. כדי לראות מה שכולם רואים. אני צריכה אנשים משמעותיים סביבי כל הזמן. כאלה שיתווכו לי את המציאות כי הראיה שלי פגומה. אולי נפגמה לתמיד?!