בולמוס אכילה הוא לא משהו חדש לי. זה משהו שמאפיין את הפרעת האכילה שלי. מעבר מבולמוס לפיצוי (צמצום אכילה והמון ספורט). אבל התחושות שפוצעות לי את הנפש ברגע שהבולמוס נגמר חדשות לי. מאוד. לאחרונה קשה לי ממש להכיל את הבולמוסים האלה. 3-4 שעות של אכילה רגשית. הגוף שלי רוצה להקיא אותן. הנפש שלי נשארת מרוסקת אחריהן. אני מרגישה אשמה חזקה שאני פוגעת ככה בגוף שלי. שוב. אני כבר לא רוצה להכאיב לו.

זה מפחיד להבין מה אנחנו רוצים. זה מפחיד עוד יותר להגיד את זה במילים. (הרבה יותר קל לאמץ רצונות של אחרים עבורנו). זה מפחיד כי אז יש ציפיה שלך מעצמך לממש את הרצונות האלה. זה מפחיד כי אז האחריות על החיים שלך עוברת אליך. בידיים שלך. (הרבה יותר קל להשאיר את האחריות לחיים שלנו למישהו אחר. להורים. לבני הזוג. לילדים. לחברה). זה מפחיד אפילו יותר כי לכל רצון חופשי כזה שלך שמנסה להרים אותך למעלה קיים פחד כזה שמושך אותך למטה. וזה מצחיק שהרצונות שלך שמגיעים ממקום רגשי, מחוברים לתשוקות שבך. מכוסים בפחדים שלך שמגיעים ממקום רציונאלי כל כך. המאבק הבלתי נגמר שלנו בין ההיגיון לרגש. עוד דיסוננס.

וההתפקחות קשה לא פחות. היא מלווה בפקפקת תמידית. בחרדה אמיתית לחזור לשנים נוספות ארוכות בתוך הבועה. ללא ידיעתי. והחיים מאותו רגע מלווים בשאלה מתמדת שמרחפת מעל אנשים כמוני, לא מעל כל אחד. אני שוב עיוורת? באיזו מציאות אני חיה עכשיו? אני עדין צועדת בשביל שמוביל להחלמה או שהתחברתי לשביל הנסיגה. באיזה נרטיב אני נמצאת לעזאזל?!. אז אני כמו אדם שצריך משקפיים כדי לתקן את הראיה שלו. כדי לראות מה שכולם רואים. אני צריכה אנשים משמעותיים סביבי כל הזמן. כאלה שיתווכו לי את המציאות כי הראיה שלי פגומה. אולי נפגמה לתמיד?!

קפצתי מהרכבת הזו שנקראת החיים. זו שכולם ממהרים לעלות עליה ומסרבים לרדת ממנה. גם כשהמסלול שלה מזמן לא נכון עבורם. הם ממשיכים להתמיד בה. התמדה שיצאה משליטה והפכה לאובססיה. התנתקתי מרעשים שהם לא אני. התחברתי לשקט המפחיד הזה שבי. והבנתי שכל מה שהייתי צריכה זה רגע להיות לבד עם עצמי. עם הפחדים שלי. לדבר אותם שוב ושוב מבלי שאחרים ישפטו אותי. מבלי שאשפוט את עצמי. רק אז יכולתי להבין שהם לא כאלה מפחידים. להפך הם אפילו לפעמים מצחיקים. רק אז יכולתי לשחרר. את החרדה. ואז את האובססיביות. ולחזור פשוט להתמיד. כמו אנשים רגילים.

מי שהתמודד בעבר עם הפרעת אכילה, יודע שזו דרך לצעוק בשקט ״אני צריכה עזרה״. בדמיון זה כאילו אתה מנופף עם הידיים וקופץ גבוה וצועק מעמקי הנשמה ״תראו אותי, אני כאן״. אבל בפועל לא יוצאת לך מילה מהפה ובמקום להבליט את עצמך, את הצורך שלך שיראו אותך, אתה הולך ונעלם. אתה מצמצם את הקיום שלך. עד שאתה מפסיק להיות. קיים.