יחסי אהבה-שנאה
מי שהתמודד בעבר עם הפרעת אכילה, יודע שלא מחלימים ממנה*. לומדים לחיות איתה. לצידה.
מי שהתמודד בעבר עם הפרעת אכילה, יודע שכמה שאתה חושב שאתה מופרע, הפרעת האכילה שלך מופרעת ממך.
מי שהתמודד בעבר עם הפרעת אכילה, יודע שסיבות כמו ״אני רוצה להיות רזה כמו הדוגמנית בפרסומת״ הן לא מה שמלבה ומחייה אותה. נבכי הנשמה. הנפש. הדברים שהנפש עברה או יותר מדויק הדברים שהיא לא יכולה לעבור הם מה שמזין את ההפרעה.
מי שהתמודד בעבר עם הפרעת אכילה, יודע שזו דרך לצעוק בשקט ״אני צריכה עזרה״. בדמיון זה כאילו אתה מנופף עם הידיים וקופץ גבוה וצועק מעמקי הנשמה ״תראו אותי, אני כאן״. אבל בפועל לא יוצאת לך מילה מהפה ובמקום להבליט את עצמך, את הצורך שלך שיראו אותך, אתה הולך ונעלם. אתה מצמצם את הקיום שלך. עד שאתה מפסיק להיות. קיים.
מי שהתמודד בעבר עם הפרעת אכילה, יודע שזהו תהליך שאין לך זמן להסתגל אליו. מהרגע שהרעיון נזרע במחשבותיך הוא שם כדי להישאר. לתמיד. אתה פשוט מפסיק לאכול. אתה מתמכר לתחושת הרעב. תחושת הריקנות שגורמת לך להרגיש נקי וטהור. אתה מתמכר לשליטה. אתה הופך להיות מניפולטיבי. לומד לשקר. לומד להגן על האהבה הגדולה, החדשה בחייך. אותה אהבה חונקת. שלא עושה לך טוב אבל אתה לא יכול להתנתק ממנה.
זוכרים את אותם המשפטים שאנשים שאתם פוגשים בחיים זורקים לכם ככה סתם באמצע הדרך, ואתכם המשפט מלווה שנים?
אז לפני כשנה מישהי שאלה אותי, ״ואם היה לי מקל קסמים והייתי יכולה להעלים את הפרעת האכילה שלך, היית מוותרת עליה?״ חשבתי על השאלה הזו כל כך הרבה. והבנתי.
אני מתה על הפרעת האכילה שלי. היא חלק ממני. היא מלווה אותי יותר ממחצית חיי. ליתר דיוק 20 שנה. יש לי יחסי אהבה-שנאה מולה. כמו כל מערכת יחסים משמעותית בחיי. היא סמן בחיים שלי לרמת האיזון שלי. היא הדגל האדום בחיי. בתקופות מורכבות נפשית היא מרימה את ראשה ודורשת את מקומה. בתקופות רגועות יותר היא יודעת לשחרר אותי ולפרגן לי עם המון אהבה.
הראשונה ששמה לב להפרעת האכילה שלי היתה מורה בבית הספר שלא לימדה אותי באופן ישיר, סתם היינו מחייכות זו לזו במסדרונות בית הספר.
לא אמא שלי.
לא קרובת משפחה.
לא חברה טובה.
לכל אחד מאלו שלא הבחינו היתה סיבה מספיק טובה**. במשך שנים התעסקתי בשאלה למה דווקא היא? הרי הייתי כלום בשבילה. ואז הבנתי. היתה בה רגישות מדהימה. היא ידעה לקרוא בין השורות. היא ידעה לא לתת לחיוך מלא בשיניים, עם גומה עמוקה לטשטש את מה שמתחולל בתוך הנפש. כשהיא חלפה על פני במסדרונות בית הספר, היא פשוט עצרה רגע להסתכל. עלי. כשכל האחרים מיהרו. להגיע. לאנשהו. כשלכל האחרים היה נח להאמין שהחיוך שלי אמיתי.
היא פשוט עצרה רגע להסתכל. עלי. כשכל האחרים מיהרו. להגיע. לאנשהו. כשלכל האחרים היה נח להאמין שהחיוך שלי אמיתי.
זאת הסיבה שמרגשת אותי עד דמעות התחושה שאני חשובה למישהו.
זאת הסיבה שמרגש אותי כשמישהו מצליח לראות אותי מבעד למעטפת החייכנית, הקופצנית. מצליח להגיע לנשמה שלי.
זאת הסיבה שאני מתרגשת בטירוף כשעומדים מול הנשמה החשופה שלי ולא בורחים. אלא מחבקים ועוטפים ואוהבים ושואלים שאלות. בלי פחד.
אני נמצאת בתקופה מורכבת שבה הדגל האדום מונף. בסדר, בסדר, הפרעת אכילה. הבנתי אותך. אני צריכה להתאפס. שוב.
תני לי רגע… אני כבר איתך.
*פוסט שנכתב לפני שנתיים כמעט (02/05/2020). היום אני במקום אחר. יש החלמה מהפרעת אכילה. אני עוד לא שם. אבל בדרך איטית ובטוחה לשם.
**בלי טיפת ביקורת, עם מלא אהבה. אי אפשר לראות את מה שהצד השני צריך להסתיר.
