״מה התרומה שלי לעצמי, לאנשים שחשובים לי, לעולם?״ או במילים עממיות יותר ״מה אני אוהבת בעצמי?״. זו שאלה שבמשך שנים, אם מישהו היה שואל אותי, הייתי נתקעת בלי תשובה. אני זוכרת את הפרצוף המופתע של אותם אנשים שהפנו אלי את השאלה הזו. מבט של ״את לא רואה שאת...״. אז ראיתי. ראיתי שאני סקרנית, ראיתי שאני חדורת מטרה, ראיתי שאני פרפקציוניסטית, ראיתי את החשיבה הלוגית הייחודית שלי. ראיתי. אבל לא ייחסתי לתכונות האלה חשיבות. בראש שלי, הייתי בטוחה שכדי להצליח בעולם, להיות ״שווה״, צריך סט תכונות שונה לחלוטין מזה ששלי. פחות ״סקרנית״ תכונה שגורמת לי להתפזר ויותר ״ממוקדת״. פחות ״חדורת מטרה״ תכונה שגורמת לי להיות קשה עם עצמי, עם הסביבה ויותר ״גמישות מחשבתית״. פחות פרפקציוניסטית״ תכונה שגורמת לי להימנע מניסיון ויותר ״מצוינות״. פחות ״חשיבה לוגית״ שגורמת למח שלי לחפור ולחפור ויותר ״זרימה״. וככה עם סל תכונות שאנשים חולמים עליו. דימוי עצמי שאנשים מקנאים בו. הסתובבתי בעולם עם ערך עצמי נמוך. מאוד.

הילדה שלכם נכנסת הביתה. אתם אחרי יום עמוס בעבודה. היא מתיישבת בסלון ומשתפת אתכם בכאב גדול שלה – העליבו אותה בכיתה, חברה שלה לא התייחסה אליה כל היום, בחרו בה אחרונה למשחק קבוצתי, היא לא הצליחה בבחינה. איך אתם מגיבים? הקיפו את התשובה הנכונה עבורכם. נותנים לה עצות אומרים ״אמרתי לך״ משתמשים במילת הקסם המפוקפקת ״למה״ – למה העליבו אותך? למה יצאת עם חברות ולא למדת? מנרמלים את הרגש שהיא מביאה – ״זה קרה גם לי כשהייתי ילדה״, ״את מגזימה, זה לא כזה..״ מביאים פתרונות – ״פעם הבאה תעשי...״ נכנסים לחרדה, מרחמים עליה, מזדהים. כמה מכם עברו על הרשימה ולא הקיפו אף פעולה? כמה מכם פשוט היו מקשיבים? שואלים שאלות מתעניינות? אומרים בלי מילים ואולי עם ״ספרי לי עוד״. לפעמים כל מה שילד (אדם) צריך הוא הקשבה אמפטית. פעולת ההקשבה מאפשרת לילד שלנו לגלות כלי נוסף שיוכל להכניס לארגז הכלים שאיתו יצא אחר כך למסע החיים. כלי להתמודדות עם כאב, פחד, כעס, קנאה. כלי שייתר כלים מזיקים בעתיד כמו בריחה חסרת תכלית מהרגשות האלה.

ואולי, רק אולי. הקצה הנכסף הוא לא ״מקום״, הוא לא ״נקודה בזמן״. הוא פשוט קבלה אמיתית שלך את עצמך. הוא פשוט הרגע הזה שאתה יכול להסתכל במראה ובאמת לאהוב את עצמך. אהבה כזו שכשאתה חושב עליה אתה מתמלא בגלים של צמרמורות. נטען כולך. אהבה שמגיעה ממקום מלא שלך מול עצמך. וכשאתה מגיע לשם. לקצה הזה. רק אז אתה מסוגל לאהוב באמת אחרים. אהבה ללא תנאי. ללא תלות. אהבה משחררת.

אני עוד רחוקה מהחלמה מלאה. לא בטוחה בכלל מה צמד המילים הזה אומר. יש דבר כזה בכלל?! קשה לי לדמיין מציאות שבה אני פשוט אוכלת כשאני רעבה. לאוכל. קשה לי לדמיין מציאות שבה אני מרגישה בכלל תחושת רעב. לאוכל. אבל אני משתנה. לפעמים קשה לי לשים לב לזה. אני עושה צעדים קטנים. קטנים אבל בטוחים. כמו תינוק שמתחיל ללכת. שמתחיל לבטוח בעצמו. שההחלטות שהוא מקבל הן לטובתו.

הנה את שוב מולי. עומדת עם הזלזול הזה שלך. עומדת מולי ומגלגלת לי עיניים. מתי הפכת להיות חצופה כל כך? אני בהישרדות, את בכלל מבינה? לפעמים בא לי לתת לך סטירה, כזו חזקה, שתאפס אותך. כזו שתחזיר אותי להיות אמא שלך. כמו כל דבר בחייך, את מגזימה. תשחררי אותי ילדה. למה את לא יכולה לקבל את המציאות החדשה, בלעדי, כמו האחים שלך? אני יודעת שאת כועסת. אבל תתמודדי. את גדולה מספיק כדי להבין שאני צריכה דקה לעצמי. בלעדייך.