זה לא הוגן
ההורות שלי

זה לא הוגן

אני מפקפקת בעצמי.
תמיד פקפקתי.
אבל הפעם זה פקפוק שונה. זה פקפוק עם קבלות.
בתהליך ההחלמה שלי מהפרעת האכילה ניפצתי הנחות יסוד מהותיות בעולם שבניתי לעצמי. 
בתהליך ההחלמה שלי מהפרעת האכילה הבנתי שחייתי במשך שנים בבועה מנותקת מהמציאות. התהלכתי במציאות אבל הנפש שלי היתה כבולה. למח. לא היתה חופשיה להרגיש.
בתהליך ההחלמה שלי מהפרעת האכילה שמתי הרבה סימני שאלה על לא מעט בחירות משמעותיות שעשיתי. כאלה שמשפיעות עלי עד היום. שמתי זרקור על המניפולציות הזולות מול עצמי שעטפתי בהרבה אסתטיקה לוגית משכנעת.

תהליך ההחלמה שלי הוא מעין תהליך התפקחות.
לחזור לראות מה שכולם רואים. 
בתהליך ההחלמה שלי מהפרעת האכילה התערער הביטחון שלי בעצמי.
ובצדק. בגדתי בעצמי לא שנה, לא שנתיים. 25 שנים. 
אני צריכה להחזיר את האמון שלי בעצמי. ועד אז, אני מפקפקת בכל בחירה, החלטה או צעד שלי. שעשיתי בעבר. שאני עושה היום. פותחת אותם לדיון פנימי. 
וזה קשוח.
כי מטשטש הגבול בין הרצון אולי הצורך להטיל ספק בכל בחירה, כדי לא ליפול שוב לשנים של עיוורון. לבין הרצון אולי הצורך להפסיק לחשוב ופשוט לחיות. כמו אדם נורמלי. 
וזה מתיש נורא, את כבר לא יודעת מה אמת ומה שקר בעולם שבו את חיה. יש דבר כזה אמת או שקר בכלל?

תהליך ההחלמה שלי הוא תהליך שבו אני לומדת שוב לבחור.

חברה שלי: ״למה דווקא עכשיו בחרת להתחיל את מסע ההחלמה שלך?״.
אני: ״כל עוד היא פגעה רק בי יכולתי להמשיך להסתובב עם כיסוי העיניים שבחרתי לשים ולהתעלם מסימני האזהרה שהתריעו בפני שאני מזמן חסרת שליטה מול הדבר הזה. ברגע שהיא התחילה לפגוע בילד שלי, שם כבר לא היתה התלבטות״.
בראש שלי: ״כל מה שהייתי צריכה זה מישהו שיהיה חשוב לי ממנה. מהפרעת האכילה״.

אני עוד רחוקה מהחלמה מלאה.
לא בטוחה בכלל מה צמד המילים הזה אומר. יש דבר כזה בכלל?!
קשה לי לדמיין מציאות שבה אני פשוט אוכלת כשאני רעבה. לאוכל.
קשה לי לדמיין מציאות שבה אני מרגישה בכלל תחושת רעב. לאוכל.
אבל אני משתנה. לפעמים קשה לי לשים לב לזה. אני עושה צעדים קטנים. קטנים אבל בטוחים. כמו תינוק שמתחיל ללכת. שמתחיל לבטוח בעצמו. שההחלטות שהוא מקבל הן לטובתו.

ביום שבת קיבלתי החלטה.
אני אשב לארוחת בוקר עם בעלי והקטנצ׳יק שלי. ואוכל.
מדויק לומר שלקח לי שבוע שלם להכין את עצמי לרגע הזה. הרבה ריצות ארוכות ומתישות.
בעלי והקטנצ׳יק התיישבו לאכול. הם רגילים שאני יושבת ליד הקטנצ׳יק ומאכילה אותו. מאכילה אותו את האוכל שהייתי רוצה להאכיל את הילדה הקטנה שנטשתי בתוכי.
לפעמים הייתי רוצה לאהוב אותה כמו שאני אוהבת אותו. זה כל כך לא הוגן. החיים לא הוגנים. סתם מחשבה.
התיישבתי לידם עם צלחת שכללה 3 פרוסות לחם. קוטג׳. טונה. גבינה צהובה.
הקטנצ׳יק בהה לי בצלחת. בדרך כלל זה גורם לי לתחושת אי נוחות אדירה הפעם זה גרם לי להרגיש שחרור. אפילו קצת גאווה.

הקטנצ׳יק שלי:  ״אמא, שכחת?! את צריכה להאכיל אותי״.
אני : ״היום אתה תאכל לבד אהוב שלי. היום אמא גם רעבה״.

ישבתי שם. איתם. עם האנשים הכי משמעותיים בחיי. וביצעתי פעולה פשוטה. נורמלית. ברורה. לאנשים רגילים. לא עבורי.

ישבתי שם. איתם. עם האנשים הכי משמעותיים בחיי. מרחתי את הקוטג׳. פיזרתי את הטונה. הנחתי גבינה צהובה. ביצעתי פעולה פשוטה. נורמלית. ברורה. 
הלב שלי דפק בחוזקה. העיניים הוצפו בדמעות. נאבקתי שלא יזלגו לידו. ליד הקטנצ׳יק שלי. 
ישבתי שם. איתם. עם האנשים הכי משמעותיים בחיי. וביצעתי פעולה פשוטה. נורמלית. ברורה. לאנשים רגילים. לא עבורי. 
אכלתי. פרוסה ועוד פרוסה ועוד פרוסה. בנוכחותם.
כבר לא יכולתי להיאבק בדמעות והן פשוט זלגו על הלחי שלי. 
הקטנצ׳יק שלי: ״אמא, את בוכה כי את לא רוצה להיות שמנה? את אוכלת היום המון״.
הוא חזר על המשפט הזה בתצורות שונות שוב ושוב. מילים שניקבו לי את הלב.

ניסיתי לעצור את עצמי.
לא הצלחתי.
צחקתי ממש תוך כדי שלא הפסקתי לבכות. 
הוא לא הבין. פשוט התקרב אלי וחיבק אותי.

הקטנצ׳יק שלי: ״אמא אל תדאגי, פשוט תרוצי מחר״. 

המשפטים התמימים האלה שלו.
אם רק הייתי יודעת איך הוא בוחר אותם. 
בראש שלי: ״מהלב. הוא עוד מחובר לעצמו. החיים עוד לא ניתקו אותו ממי שהוא״.

ואז פתאום חשבתי לעצמי. זה כזה מגוחך שאני עוצרת את עצמי מולו. מלהרגיש.
אני הרי רוצה שהוא יהיה מחובר לעצמו. לכל סט הרגשות שקיימים בתוכו. 
זו למעשה אחת המשימות המשמעותיות שהצבתי לעצמי בתור אמא שלו. אז הוא חייב לראות אותי מחוברת לעצמי. מרגישה. לא רק שמחה ואהבה גם עצב וכעס וקנאה.
כי זו אני.
אז הפסקתי לנסות לעצור את עצמי ופשוט צחקתי ממש תוך כדי שלא הפסקתי לבכות.