לא עוצרים בעלייה
ריצת הפארטלק שלי מתנהלת כך –
3 דקות ריצה בקצב קל.
2 דקות ריצה בקצב מהיר. נורא.
חוזרים על זה 8 פעמים.

לא הצלחתי לסיים את האימון הזה, אימון קשה נורא, אחרי 5-6 סבבים הייתי עוצרת. שמתי לב שתמיד כשאני באמצע החלק של הריצה המהירה.
שיניתי טקטיקה – קיבלתי החלטה, אני לא עוצרת בחלק של הריצה המהירה.
גם אם קשה לי נורא, אני מסיימת את שתי הדקות הקשות ומחליטה לגבי סיום האימון רק בחלק הקל.
ובחלק הקל, ההחלטה נורא קלה ״יאללה נמשיך לסיבוב נוסף״. 
ובמילים אחרות, החיים הם כמו רכיבה באופניים, אם קשה לך אתה בעלייה, תקבל החלטות כשאתה שותה קפה בפסגה.

את הכי יפה כשנח לך
כשרצים ריצה ארוכה מאוד, רצים אותה בקצב שהוא לא מהיר מדי ולא איטי מדי.
בקצב מהיר מדי – לא נסיים את הריצה, זה יהיה קשה מדי.
בקצב איטי מדי – לא נסיים את הריצה זה יהיה משעמם מדי. וארוךךךךךךךך.
כדי לרוץ לאורך זמן, צריך לרוץ ריצה מאוזנת. כזו שמאתגרת אותנו במידה שנכונה לנו. 
ובמילים אחרות, החיים הם ריצת מרתון, תמצאו את הקצב שמאתגר אתכם במידה שנכונה לכם, אחרת תפרשו.

מרב עצים לא רואים את היער וטוב שכך
אני זוכרת את ריצת ה-21 ק״מ הראשונה שלי, ספוילר לא סיימתי אותה.
בתחילת הריצה הק״מ ה-21 הרגיש לי רחוק נורא, והמחשבה שאגיע אליו רק בעוד שעתיים גרמה לי לפספס את הק״מ ועוד ק״מ ועוד אחד שצברתי בדרך אליו. מילאה אותי בייאוש.
אני זוכרת את ריצת ה-21 ק״מ השנייה שלי, ספוילר סיימתי אותה בענק.
בחרתי להתמקד בעצים ולא ביער. חילקתי את הריצה האינסופית הזו לאוסף של מקטעים באורך של 5 ק״מ. וריצת 5 ק״מ היא המגרש הביתי שלי. אין סיכוי שלא אסיים אותה. פאדיחה.
ובמילים אחרות, כל סיטואציה חדשה ולא מוכרת מורכבת מהרבה ישן ומוכר, רק צריך להפסיק לפחד ולראות אותו.    

לחגוג המון הצלחות קטנות במקום הצלחה אחת גדולה
אני זוכרת את ריצת ה-21 ק״מ הראשונה שלי, ספוילר לא סיימתי אותה. עצרתי בק״מ ה-18 מותשת, מסוחררת עם קול חזק בראש ״שחררי, למה את צריכה את זה?״. אני זוכרת שסיפרתי את זה לחבר, הוא אמר ״את שמה לב שפספסת שרצת 18 ק״מ שזה 6 ק״מ יותר ממה שרצת עד עכשיו, זו הצלחה״.
ובמילים אחרות, לרוץ 18 ק״מ יכול להרגיש כמו כישלון נוראי או הצלחה מדהימה, תלוי לכמה הצלחות קטנות בדרך התייחסנו.   

בקורס שעשיתי המדריכה נכנסה לכיתה עם חבילת סרטים ביד וביקשה שני מתנדבים.
״אני!״ אמרתי עוד לפני שהיא הספיקה לסיים את הבקשה.
שינוי קטן.
שינוי קטן שחל בי שפעם הייתי מפספסת כי הייתי ממוקדת בלחפש את השינוי הגדול.
גם אייל התנדב.
קיבלנו משימה, הוא צריך להוביל אותי במסלול מכשולים שרמת המורכבות שלו הולכת ועולה, כשהעיניים שלי מכוסות.
כשאני תלויה בו.

התמסרתי כולי להובלה של אייל בתחילת המסלול. איפשרתי לו להוביל אותי.

במשוב של סוף המשימה, אחת הסטודנטיות בכיתה, מישהי שבקושי החלפתי איתה מילה עד לאותה נקודה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי משפט אחד, חד, מדויק.
כוחן של מילים.
״כשנהיה לך קשה את מעדיפה לבד. במסלול הכוונה״.
אמרה וחייכה.
״בהתחלה אפשרת לאייל להוביל אותך, אבל כשנהיה לך קשה דרשת לבד״. היא המשיכה.
מדויקת נורא.
ואני, אני אוהבת דיוק. בעיקר כזה שחודר לי לנשמה.

היא צודקת.
כשקשה לי אני בוחרת להשתבלל.
אני בוחרת להתרחק מכל האנשים שמקיפים אותי בחיים שאני חשובה להם.
אני בוחרת לא לשתף.
אני בוחרת לא לחשוף.
אני בוחרת לא להראות את הקושי שלי, להחזיק בדמות החזקה שלי.
אני בוחרת לא להראות פגיעות, חולשה.

השתבללות. ריחוק. הימנעות משיתוף. מחשיפה. מלהראות את הקושי. את הפגיעות והחולשה.
לבד.

כשקשה לי אני בוחרת בלבד שלי.
כשקשה לי אני מוותרת על הזדמנות לייצר אינטימיות.

אני חושבת שהתרופה לאנורקסיה היא אינטימיות.
אז למה אני בורחת ממנה כל הזמן?

אז למה ״אדומה״ מנקודת המבט שלי היום:

תמרור אדום
בתור ילדה קטנה לא ידעתי להגיד במילים מה אני רוצה או צריכה.
בתור ילדה קטנה אמא שלי שאהבה אותי אהבה גדולה, לא נתנה לי לגעת ברצונות ובצרכים שלי. היא ידעה לפני מה אני רוצה או צריכה. לא איפשרה לי ללמוד איך להבין את עצמי.
וכשהיא יצאה לעבוד, ״נעלמה״ לילדה הקטנה שהייתי, התמלאתי בציפייה ילדותית מהעולם שאנשים יסתכלו עלי וירגישו בלי מילים אותי. כמו הקשר שהיה לי מול אמא שלי.
אנורקסיה היא קריאה שקטה לעזרה. אתה מצמצם את הגוף שלך. וככה את זכות הקיום שלך בעולם. אבל בתוך תוכך אתה משתוקק שמישהו יראה. יזהה. יבחין. יפסיק להחמיא.
שמישהו יעצור מול התמרור האדום שאתה מניף. בלי מילים.

״אדומה״ – תמרור אדום להורים, לסביבה.

דגל אדום
היום הפרעת האכילה שלי היא דגל אדום בחיים שלי.
הדבר הכי קשה שעברתי בחיים הפך להיות המתנה שלי. לעצמי. לעולם.
הפרעת האכילה היא מן קול כזה בראש שהעוצמה שלו הולכת ונחלשת ככל שאני מתקדמת במסלול ההחלמה, אבל הוא שם, ממתין לרגע של חולשה.
הקול הזה היום הוא דגל אדום שמונף, כזה שמסמן לי, לא מאפשר לי להתעלם כמו ״אנשים רגילים״, שאני מזייפת את עצמי לעצמי ולעולם. שהתרחקתי שוב מדי מעצמי. שיש חוסר איזון בחיים שלי.
מתנה.

״אדומה״ – דגל אדום שמזכיר לי לחזור לחיבור שלי מול עצמי.

בגד אדום – בגד שחור
אחד הדברים שמאוד בולטים בתהליך ההחלמה שלי הוא השינוי שחל בארון הבגדים שלי.
כשהייתי בתוך הראש של ההפרעה. הצבע ששלט בארון הבגדים שלי היה שחור. לבשתי בגדים שחורים רחבים, גדולים. הצבע האדום תפס את מקומו. השתלט לאט לאט. הבגד האדום לימד אותי שיש עוד דרכים לצעוק את עצמי לעולם. אני לא צריכה לצמצם את עצמי לעיגול צרכים קטן כדי שיראו אותי. אני יכולה פשוט ללבוש אדום. אדום שאפשר לי להפסיק לצפות מהצד על החיים ולהפוך הדמות הראשית, הבולטת בסרט החיים שלי.

״אדומה״ – תראו אותי. אני פה.

בשנים האחרונות משהו השתנה. הלב שלי נפתח לקטנצ׳יק שלי שנולד.
והאהבה הזו אליו גרמה לי להתבונן מחדש על כל מערכות היחסים שלי היום ואלו שהיו לי בעבר ולהבין. להבין שמעולם לא הסתכנתי בלאהוב. אהבה אמיתית כזו.

אהבה שמחייבת אותך לפתוח את הלב. להתמסר. אהבה שגורמת לך לפחד פחד עמוק שתיגמר.
שהדבר הזה שקראתי לו ״אהבה״ הוא מערכת יחסים אינסטרומנטאלית של תן וקח. שאני לא יודעת באמת לאהוב.

ועם התובנה הזו הבנתי משהו נוסף. מערכת היחסים עם הגוף שלי היתה מערכת יחסים כזו אינסטרומנטאלית.

השתמשתי בו.

ניצלתי אותו.

לא הקשבתי לו.

הוא שירת מטרה. להשקיט את המח הברברן הזה שלי. זה שהופך את הכל למורכב.

בשנים האחרונות התמודדתי חזיתית עם אחד הפחדים הכי גדולים שלי. לאהוב.
וההתמודדות הזו, ריפאה את מערכת היחסים שלי מול הגוף שלי. לימדה אותי לאהוב. גם אותו.
ומאותו רגע לא יכולתי להמשיך לפגוע בו.

מוכנים לעוד מילת גנאי – נגזרת.

נגזרת מסמלת את ההשתנות של הפונקציה. בדרך לנקודת הקיצון הנגזרת משתנה. בנקודות שהפונקציה במגמת עליה, ערך הנגזרת חיובי. בנקודות שהפונקציה במגמת ירידה, ערך הנגזרת שלילי. אבל שימו לב למשהו מעניין נוסף, בנקודת הקיצון ערך הנגזרת הוא אפס. זה מדהים בעיני. כי הנגזרת מתארת מבחינתי את המסע הפנימי של האדם. וכמו הפונקציה, גם האדם (החוקר) תמיד נמצא בתנועה, משתנה, למעט נקודה אחת. כשהוא מגיע לנקודת קיצון. לקצה שלו. זו נקודה מיוחדת שבה הוא עוצר לרגע, לשניה, את המסע הזה שלו ומתבונן. בו. בנפש שלו. נושם עמוק. מפסיק להשתנות. לרגע.

וכשמסתכלים על זה ככה. אז הכל מאוד פשוט. ואין סתירות. ואין צורך לבחור. אפשר גם וגם.

כאב וגם ליטוף. אהבה וגם שנאה. שקט וגם רעש. פחד וגם ביטחון. יציבות וגם תשוקה. כי אנחנו פשוט בוחנים, שוהים בקצוות שלנו. ואז החיים שלנו נראים כמו פונקציה עם מלא עליות וירידות וטלטלות. חסרי טעויות. חסרי הפתעות. חסרי פחדים. בטוחים כאלה. שקטים. כי האדם שחוקר את עצמו, בניגוד לאנשי ״הקו ישר״, ידע להתמודד עם נקודת קיצון שתגיע, כי הוא היה בה. חקר את עצמו. בניגוד לאנשי ״הקו ישר״ הוא מנסה לא לבזבז חיים שלמים על פחד. משינוי.

נ.ב.

ההפך מאהבה מבחינתי זה אדישות. מצב נוראי כזה שפשוט לא אכפת לנו.

וככה בלי לשים לב רקדתי שעות ונתתי למוסיקה להוביל אותי. לנתב את המסע שלי לתוך עצמי. להציף בי שאלות קשות. לעורר בי זכרונות. זיכרון שמעלה עוד זיכרון. תמונות. לשים כותרות.

סמכתי עליה שהיא רוצה לעשות לי רק טוב. שאני חשובה לה.

היא גרמה לצלול ולעוף. לבכות ולצחוק. לברוח ולחזור. נתתי לה לעשות בי כרצונה. לא השארתי לעצמי אף פתח מילוט.

פעם ראשונה שהתמסרתי. למשהו.

וזה מדהים. והדבר הזה הוא משנה תודעה.

הוא מאפשר לנו זמן מוגבל שבו אנחנו מחליפים את ״המשקפיים״ שאיתם אנחנו משקיפים על המציאות. שלנו. הוא מאפשר לנו חוויה זמנית שבה העולם הרגשי שלנו משתנה, הקוגניציה שלנו משתנה, ״האני״ שלנו משתנה. זמן מוגבל של קליטה ועיבוד של המציאות בדרך שונה ממה שאנחנו מכירים. ומאותו רגע התודעה שלך משתנה. וזו נקודה משנת חיים.

ההתמסרות, התלות נתפסו אצלי כחולשה, כחוסר עמוד שדרה, כאי ודאות.

ההתמסרות, התלות היו הביקורת הגדולה שלי כלפי אמא שלי.

לכן ההתמסרות הטוטאלית הזו שלי. למוסיקה. היתה עבורי שינוי תודעה. שינוי חיים. אני הגשתי למוסיקה את עצמי, והיא בתמורה נתנה לי שקט, רוגע, ביטחון אמיתי. עבור מישהי שחיה בסערה תמידית. זה המון. היא מרגשת אותי.

אני לא מאמינה במקריות. אני מאמינה שדברים קורים לנו כשאנחנו פתוחים ומוכנים לקבל אותם. הייתי פתוחה להרגיש.