למה דווקא ״אדומה״?

אז למה ״אדומה״ מנקודת המבט שלי היום:

תמרור אדום
בתור ילדה קטנה לא ידעתי להגיד במילים מה אני רוצה או צריכה.
בתור ילדה קטנה אמא שלי שאהבה אותי אהבה גדולה, לא נתנה לי לגעת ברצונות ובצרכים שלי. היא ידעה לפני מה אני רוצה או צריכה. לא איפשרה לי ללמוד איך להבין את עצמי.
וכשהיא יצאה לעבוד, ״נעלמה״ לילדה הקטנה שהייתי, התמלאתי בציפייה ילדותית מהעולם שאנשים יסתכלו עלי וירגישו בלי מילים אותי. כמו הקשר שהיה לי מול אמא שלי.
אנורקסיה היא קריאה שקטה לעזרה. אתה מצמצם את הגוף שלך. וככה את זכות הקיום שלך בעולם. אבל בתוך תוכך אתה משתוקק שמישהו יראה. יזהה. יבחין. יפסיק להחמיא.
שמישהו יעצור מול התמרור האדום שאתה מניף. בלי מילים.

״אדומה״ – תמרור אדום להורים, לסביבה.

דגל אדום
היום הפרעת האכילה שלי היא דגל אדום בחיים שלי.
הדבר הכי קשה שעברתי בחיים הפך להיות המתנה שלי. לעצמי. לעולם.
הפרעת האכילה היא מן קול כזה בראש שהעוצמה שלו הולכת ונחלשת ככל שאני מתקדמת במסלול ההחלמה, אבל הוא שם, ממתין לרגע של חולשה.
הקול הזה היום הוא דגל אדום שמונף, כזה שמסמן לי, לא מאפשר לי להתעלם כמו ״אנשים רגילים״, שאני מזייפת את עצמי לעצמי ולעולם. שהתרחקתי שוב מדי מעצמי. שיש חוסר איזון בחיים שלי.
מתנה.

״אדומה״ – דגל אדום שמזכיר לי לחזור לחיבור שלי מול עצמי.

בגד אדום – בגד שחור
אחד הדברים שמאוד בולטים בתהליך ההחלמה שלי הוא השינוי שחל בארון הבגדים שלי.
כשהייתי בתוך הראש של ההפרעה. הצבע ששלט בארון הבגדים שלי היה שחור. לבשתי בגדים שחורים רחבים, גדולים. הצבע האדום תפס את מקומו. השתלט לאט לאט. הבגד האדום לימד אותי שיש עוד דרכים לצעוק את עצמי לעולם. אני לא צריכה לצמצם את עצמי לעיגול צרכים קטן כדי שיראו אותי. אני יכולה פשוט ללבוש אדום. אדום שאפשר לי להפסיק לצפות מהצד על החיים ולהפוך הדמות הראשית, הבולטת בסרט החיים שלי.

״אדומה״ – תראו אותי. אני פה.