הרגש שהכי מפחיד אותי בעולם

רגשות ״שליליים״ הם זירת הפעולה של נופר ה״רציונאלית״, זו שברגע מבינה את התמונה הגדולה. חותכת. קובעת. שולטת במצב. זו שברגע מתנתקת מכל מה שמפריע לה לשרוד, לא משרת אותה. היא אינסטרומנטאלית כזו.
רגשות ״שליליים״ מוציאים ממני את נופר ה״רציונאלית״. והיא, הוכיחה את עצמה במשך שנים. הובילה אותי למקומות טובים בחיים. קל לי לסמוך עליה. קל לי להעביר אליה את השליטה.

בנוסף, ברגשות ״שליליים״ אתה למטה. הנורא מכל כבר קרה. ועכשיו יש ידיעה.
מהנקודה הזו יש לך שליטה. אתה חוזר להחליט ולהוביל את החיים שלך.
ואני אנורקסית לשעבר, במילים אחרות, מכורה לשליטה, צריכה וודאות כדי לפרוח. רגשות ״שליליים״ מביאים איתם ידיעה, הידיעה מביאה וודאות, הוודאות מחזירה אלי את השליטה. ואת החיוך.

לעומתם, האהבה היא שונה.

האהבה היא הזירה של נופר ״המופרעת״, והיא, היא רק ילדה קטנה שטרם התבגרה. חולמנית כזו, שמאמינה שיש אהבה גדולה בעולם, כזו שעוטפת ומגינה ושומרת. אהבה מהאגדות.
ובאהבה יש המון טוב. טוב שיכול להיגמר. ברגע. כשהלב עדין פתוח. וב-״יכול להיגמר ברגע״ יש אי וודאות אחת גדולה. מעין המתנה כזו להודעה ״זהו זה נגמר״.

אני לא יודעת להתמודד עם אהבה.

אז כל החיים הסתובבתי ליד.

ראיתי אחרים מתאהבים. מתמסרים. משחררים. פותחים את הלב שלהם. ראיתי. ורציתי נורא. גם. 
אבל לא הייתי אמיצה מספיק. לאהוב.
כמובן שזה משפט שאני יודעת להגיד על עצמי היום. ממש לא הבנתי את זה תוך כדי תנועה.

בשנים האחרונות משהו השתנה. הלב שלי נפתח.
זה התחיל מאהבה חסרת פרופורציות וגבולות, אהבה ששיתקה אותי מפחד, לקטנצ׳יק שלי שנולד.
אהבה שכדי להיות מסוגלת להכיל אותה הייתי צריכה להשתנות.
שינוי מהיסוד.
לשחרר.
להתמסר.
לשהות בפחד. לדבר אותו.
לחיות באי וודאות אחת גדולה לגבי העתיד. אבל עם וודאות ענקית שאני במקום שלי. כרגע. ושכרגע הכרגע הזה ממש מספיק. לי.