ואיך כל זה קשור לאנורקסיה? תחשבו על ילדה שלא חוותה תהליך היפרדות תקין. היא לא מגיעה לכדי הגדרה של העצמי שלה. גדלה להיות מבוגרת ללא מצפן זהותי. אלו חיים מאוד מטלטלים רגשית. עמוסים. אלו חיים ללא עמוד שדרה. חיים עם עור דק כזה. שהכל חודר ופוגע ומציף. עליות וירידות. ילדה כזו מרגישה שהיא חסרת שליטה על החיים שלה. כי כל מילה. מבט. תגובה. מסיטה אותה ממה שרצתה, היתה צריכה. ילדה כזו צריכה שליטה. האנורקסיה מציעה לה אותה*. ילדה כזו מפתחת מערכת יחסים של ממש מול המחלה. ומאחר ומערכות יחסים אצלה נמצאות בשני מצבים -  התמזגות או ניתוק. קל לה להישאב למחלה. להתמזג איתה. להתמסר לה.

בגיל 11 האנורקסיה נכנסה לחיי. למי שלא מבין לעומק את המחלה מדובר ביחסי שליטה של ממש. יש לי קול במח. קול מאוד מניפולטיבי, חכם, כובש, מדויק שיודע להפעיל לי את הלב והנפש ואז את הגוף. בעזרת חיצי רעל בדמות מילים. וכמו כל יחסי שליטה ההתמסרות מהירה. לא הבנתי בכלל מה קרה. כמה מהר זה קרה. פתאום מצאתי את עצמי לא אוכלת. מתישה את הגוף בספורט. מרחיקה את עצמי מחברות. משקרת לכל הסביבה. הייתי רק אני והיא. המחלה. היא הפשיטה אותי מכל מה שהייתי. השאירה אותי חשופה. ופגיעה. וטוטאלית. אליה.

השינוי הזה גרם לי להבין פעם ראשונה שהגוף הזה שלי הוא לא רק עטיפה. הוא חזק. הוא הפתיע אותי כל פעם מחדש. עמד בכל יעד שהצבתי לו, לא משנה כמה מטורף היה. הוא נתן לי מקום לפרוק את הכאב הזה שלי בנשמה. כל פעם מחדש. הוא לא נטש אותי לבד במסע הקשה, המרתק, המטלטל הזה שעברתי. שאני עוברת. ידעתי שהוא שם עבורי. כשארצה. כשאצטרך. שהוא ייתן לי להשתמש בו בלי לדרוש כלום בתמורה. שהוא יבטל את כל צרכיו. כדי לתת לי מקום להשקיט את הסערה. הוא למד להסתפק במועט. הבנתי פתאום שלא יכולתי לעבור את השינוי מול הנפש בלעדיו. הבנתי את היחס האינסטרומנטאלי שהיה לי אליו.

אפשר גם וגם. כאב וגם ליטוף. אהבה וגם שנאה. שקט וגם רעש. פחד וגם ביטחון. יציבות וגם תשוקה. כי אנחנו פשוט בוחנים, שוהים בקצוות שלנו. ואז החיים שלנו נראים כמו פונקציה עם מלא עליות וירידות וטלטלות. חסרי טעויות. חסרי הפתעות. חסרי פחדים. בטוחים כאלה. שקטים. כי האדם שחוקר את עצמו, בניגוד לאנשי ״הקו ישר״, ידע להתמודד עם נקודת קיצון שתגיע, כי הוא היה בה. חקר את עצמו. בניגוד לאנשי ״הקו ישר״ הוא מנסה לא לבזבז חיים שלמים על פחד. משינוי.

חשבתי על זה שיש משהו מרגיע בלדעת ממה את ״סובלת״. שיש לדבר הזה שמתיש לך את הלב והנפש, שם. שיש לדבר הזה טיפול. שיש לדבר הזה הסבר. הכותרת הזו ״אנורקסיה״ מאפשרת לך להיות שייכת. למשהו. לא משנה למה. אבל שייכת. וכשאת שייכת, את לא שונה, את לא מיוחדת, את כמו כולם. ״הבעיה״ שלך היא לא רק שלך. יש בזה משהו משחרר. מרגיע. בלהיות שייכת. ויש עוד סיבה. זה נותן תקווה. יש אנשים שיצאו ממנה. מההפרעה. והתקווה הזו היא הצעד הראשון המשמעותי בדרך להחלמה. היכולת לראות אותי בדמיון, אפילו בתמונה מטושטשת, בלעדיה. בלעדי ההפרעה.