השינוי הזה גרם לי להבין פעם ראשונה שהגוף הזה שלי הוא לא רק עטיפה. הוא חזק. הוא הפתיע אותי כל פעם מחדש. עמד בכל יעד שהצבתי לו, לא משנה כמה מטורף היה. הוא נתן לי מקום לפרוק את הכאב הזה שלי בנשמה. כל פעם מחדש. הוא לא נטש אותי לבד במסע הקשה, המרתק, המטלטל הזה שעברתי. שאני עוברת. ידעתי שהוא שם עבורי. כשארצה. כשאצטרך. שהוא ייתן לי להשתמש בו בלי לדרוש כלום בתמורה. שהוא יבטל את כל צרכיו. כדי לתת לי מקום להשקיט את הסערה. הוא למד להסתפק במועט. הבנתי פתאום שלא יכולתי לעבור את השינוי מול הנפש בלעדיו. הבנתי את היחס האינסטרומנטאלי שהיה לי אליו.

אפשר גם וגם. כאב וגם ליטוף. אהבה וגם שנאה. שקט וגם רעש. פחד וגם ביטחון. יציבות וגם תשוקה. כי אנחנו פשוט בוחנים, שוהים בקצוות שלנו. ואז החיים שלנו נראים כמו פונקציה עם מלא עליות וירידות וטלטלות. חסרי טעויות. חסרי הפתעות. חסרי פחדים. בטוחים כאלה. שקטים. כי האדם שחוקר את עצמו, בניגוד לאנשי ״הקו ישר״, ידע להתמודד עם נקודת קיצון שתגיע, כי הוא היה בה. חקר את עצמו. בניגוד לאנשי ״הקו ישר״ הוא מנסה לא לבזבז חיים שלמים על פחד. משינוי.

חשבתי על זה שיש משהו מרגיע בלדעת ממה את ״סובלת״. שיש לדבר הזה שמתיש לך את הלב והנפש, שם. שיש לדבר הזה טיפול. שיש לדבר הזה הסבר. הכותרת הזו ״אנורקסיה״ מאפשרת לך להיות שייכת. למשהו. לא משנה למה. אבל שייכת. וכשאת שייכת, את לא שונה, את לא מיוחדת, את כמו כולם. ״הבעיה״ שלך היא לא רק שלך. יש בזה משהו משחרר. מרגיע. בלהיות שייכת. ויש עוד סיבה. זה נותן תקווה. יש אנשים שיצאו ממנה. מההפרעה. והתקווה הזו היא הצעד הראשון המשמעותי בדרך להחלמה. היכולת לראות אותי בדמיון, אפילו בתמונה מטושטשת, בלעדיה. בלעדי ההפרעה.

ואולי, רק אולי. הקצה הנכסף הוא לא ״מקום״, הוא לא ״נקודה בזמן״. הוא פשוט קבלה אמיתית שלך את עצמך. הוא פשוט הרגע הזה שאתה יכול להסתכל במראה ובאמת לאהוב את עצמך. אהבה כזו שכשאתה חושב עליה אתה מתמלא בגלים של צמרמורות. נטען כולך. אהבה שמגיעה ממקום מלא שלך מול עצמך. וכשאתה מגיע לשם. לקצה הזה. רק אז אתה מסוגל לאהוב באמת אחרים. אהבה ללא תנאי. ללא תלות. אהבה משחררת.

חשבתי הרבה זמן ״למה דווקא עכשיו״ אני עוברת את המסע הזה שלי מול עצמי. למה? ככה. לא מדויק... אני חוקרת. אותי. אני לומדת להכיר. אותי. אנורקסיה היא מחלה שהופכת להיות חלק מהזהות של האדם. ולכן תהליך החלמה ממנה הוא לא פחות מתהליך של הגדרת זהות חדשה. וככזה הוא מצריך חקירה. למידה. שלי את עצמי. החדשה. בלעדי ההפרעה. הדבר המרכזי שמאפיין את התהליך המטורף שאני עוברת הוא שאילת שאלות. אני כל הזמן שואלת, מבררת, פותרת, מחפשת שאלה חדשה. קשה. כואבת כזו. אדם לא יכול לצאת למסע פנימי אם אין לו בסיס איתן. חוסן. הוא חייב להאמין בעצמו שיוכל להתמודד עם כל שאלה. שתגיע.