תערוכת צילומים שמייצרת הקבלה שובת לב בין שלבי ההחלמה מאנורקסיה לתהליך בקיעתו העדין, השברירי והאקטיבי של הגוזל. התערוכה נולדה בעקבות מפגש אינטימי וחשוף שחיבר סיפור אישי וחלומות של שלוש נשים ענת קליין, מיטל אזולאי ושלי. פרויקט זה, מביא דרך תמונות אומנות שצולמו ע״י מיטל אזולאי, את מסע ההחלמה האישי שלי מאנורקסיה. מחלה שנכנסה לחיי בגיל 11, והפכה למערכת היחסים המשמעותית שלי בעולם. חלומות מתגשמים כשמוכנים אליהם. לאור המצב התערוכה תוכננה אך טרם התקיימה. זה עוד יקרה.

מערכת היחסים שלי עם הריצה התחילה בצבא, הייתי בת 21, רציתי נורא לצאת להדרכה בבה״ד 1 אבל נכשלתי במבחן הריצה שהיה תנאי קבלה לתפקיד. כמו כל מערכת יחסים מוצלחת שלי גם זו התחילה בזה שלא קיבלתי על ההתחלה מה שאני רוצה. ממנה. הריצה הכריחה אותי להשתנות, להתאמץ, להעניק מעצמי כדי שתהיה חלק מחיי. כמו כל מערכת יחסים מוצלחת שלי היא לא ויתרה לי ועלי מעולם, דרשה ממני להתפתח, המסר שנתנה לי בלי מילים היה – ״אני מאמינה בך, את יכולה״. היא תמיד צדקה. השגתי כל יעד שהצבנו יחד. כמו כל מערכת יחסים מוצלחת שלי היא צריכה להיות כזו שאוכל ללמוד ממנה. משהו חדש. על עצמי. על אנשים. על העולם. למדתי המון מהריצה.

זה נשמע קל, לייצר אינטימיות. זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים. אינטימיות דורשת את כל מה שברחתי ממנו במשך שנים: התמסרות, חשיפה, רגש, להסיר מסיכות, להיות לא מושלמת, לשחרר. אני? אדם צריך להרגיש שייך. אי אפשר להרגיש שייכות בלי אינטימיות. היכולת שלי לייצר קשרים אינטימיים עם אנשים איפשרה לי להבין שאני לא צריכה את האנורקסיה כדי להרגיש שייכת בעולם. שאני יכולה להרגיש שייכת גם בדרך בריאה. אני חושבת שהתרופה לאנורקסיה היא אינטימיות. אז למה אני בורחת ממנה כל הזמן?

הוא הסתכל עלי ואמר ״נשמע שאת צודקת. זה כנראה לא הזמן בשבילך. שימי את החלום הזה שלך כרגע בצד״. משפט כל כך חכם שלו. ״תחילת אפריל״ עניתי לו. העיניים שלי ברקו מדמעות. הלב שלי דפק ממש חזק. ״מה?״ הוא שאל. ״בתחילת אפריל הבלוג שלי יהיה מוכן״ התחייבתי. לו. לעולם. לעצמי. ״זה עוד חודש וחצי״. הוא ענה לי. חייכתי אליו. משם פשוט לא עצרתי. עוד משימה שהסתיימה ועוד אחת.  לבחור שם לבלוג הסתכלי על השורה הזו. והמילה ״אדומה״ פשוט קפצה לה לראש. ״אדומה״. זה יהיה שם הבלוג שלי, החלטתי.

בשנים האחרונות משהו השתנה. הלב שלי נפתח לקטנצ׳יק שלי שנולד. והאהבה הזו אליו גרמה לי להתבונן מחדש על כל מערכות היחסים שלי היום ואלו שהיו לי בעבר ולהבין. להבין שמעולם לא הסתכנתי בלאהוב. אהבה אמיתית כזו. אהבה שמחייבת אותך לפתוח את הלב. להתמסר. אהבה שגורמת לך לפחד פחד עמוק שתיגמר. שהדבר הזה שקראתי לו ״אהבה״ הוא מערכת יחסים אינסטרומנטאלית של תן וקח. שאני לא יודעת באמת לאהוב. ועם התובנה הזו הבנתי משהו נוסף. מערכת היחסים עם הגוף שלי היתה מערכת יחסים כזו אינסטרומנטאלית. השתמשתי בו. ניצלתי אותו. לא הקשבתי לו. הוא שירת מטרה. להשקיט את המח הברברן הזה שלי. זה שהופך את הכל למורכב.