אומרים שלכל רצון אותנטי אמיתי שרוצה למשוך אותנו למעלה, יש מפלצת פחד מבעיתה שמושכת אותנו למטה. למדתי שכשמפלצת הפחד מופיעה בחיי, אין לי ברירה אחרת חוץ מלתת לה את הבמה, לעשות את מופע האימים שלה בתוך המח והלב שלי – מופע שכולל דרמה, וסערה, ורקיעות רגליים, ומלא מפלצוני פחד נוספים שקופצים ונעלמים וקופצים. מופע שמטרתו אחת לגרום לי לברוח ממנה. כי כשאני בורחת ממנה, אני לא עוצרת רגע לראות אותה. להתחבר אליה במבט. להבין שהיא רק נראית ומרגישה ומתנהגת כמו מפלצת פחד מבעיתה שמספרת בלופ את ״סיפור הפחד״. להבין שהעיניים שלה מספרות סיפור אחר לגמרי. את ״סיפור הרצון״. להבין שהפחד שהיא יורה החוצה לתוכי הוא הפחד שלה, מהרצון שלי.

סגנון החיים שפיתחתי הוא מסוג עליונות, אך גם פה זה שודרג מ-״להיות הכי״ ל-״להיות מושלם״. סגנון חיים מסוג ״להיות הכי״ מתאר אנשים שתמיד רוצים ״להיות יותר״, ״להיות הכי״ ו-״להיות עליון״. אלה אנשים שמראש לא נכנסים למצבים שבהם לא מובטח להם שיהיו ״הכי״. סגנון חיים ״להיות מושלם״ הוא הקצנה של ״להיות הכי״. זהו סגנונם של אנשים שלא מקבלים שאין שלמות ולא מקבלים את עצמם כשהם נכשלים. הם מאמינים שהם מוכרחים להיות מושלמים. אנורקסיה היא נוירוזה לפי התיאוריה האדלריאנית. על פי התיאוריה האדלריאנית, אדם עלול להתחמק ממילוי משימות החיים על ידי יצירת סימפטומים גופניים שיהוו עבורו תירוץ להימנעות. אפשר לזהות תמיד את הרגע שבו מתחילה המחלה הנוירוטית. נוכל לכנות אותו ״מצב של משבר״, שבו מציאות החיים אינה מאפשרת לאדם לתפקד לפי סגנון החיים האופייני לו. המחלה הנוירוטית נועדה לגונן על האדם הנוירוטי בפני הסכנה שיגלה שהוא חסר ערך.

הילדה שלכם נכנסת הביתה. אתם אחרי יום עמוס בעבודה. היא מתיישבת בסלון ומשתפת אתכם בכאב גדול שלה – העליבו אותה בכיתה, חברה שלה לא התייחסה אליה כל היום, בחרו בה אחרונה למשחק קבוצתי, היא לא הצליחה בבחינה. איך אתם מגיבים? הקיפו את התשובה הנכונה עבורכם. נותנים לה עצות אומרים ״אמרתי לך״ משתמשים במילת הקסם המפוקפקת ״למה״ – למה העליבו אותך? למה יצאת עם חברות ולא למדת? מנרמלים את הרגש שהיא מביאה – ״זה קרה גם לי כשהייתי ילדה״, ״את מגזימה, זה לא כזה..״ מביאים פתרונות – ״פעם הבאה תעשי...״ נכנסים לחרדה, מרחמים עליה, מזדהים. כמה מכם עברו על הרשימה ולא הקיפו אף פעולה? כמה מכם פשוט היו מקשיבים? שואלים שאלות מתעניינות? אומרים בלי מילים ואולי עם ״ספרי לי עוד״. לפעמים כל מה שילד (אדם) צריך הוא הקשבה אמפטית. פעולת ההקשבה מאפשרת לילד שלנו לגלות כלי נוסף שיוכל להכניס לארגז הכלים שאיתו יצא אחר כך למסע החיים. כלי להתמודדות עם כאב, פחד, כעס, קנאה. כלי שייתר כלים מזיקים בעתיד כמו בריחה חסרת תכלית מהרגשות האלה.

ואם הילד שלך בילדות שלו, לא הרגיש שייך. מדויק יותר לומר שתחושת השייכות שלו התערערה. הוא יהיה הכדור הזה. הכדור הזה שיאותת לך, יעשה הכל כדי שתחזרי להתייחס אליו – אולי יזוז מהמסלול הרגיל שלו, אולי יתקע בכדור אחר. הוא רק יאותת לך שהוא לא כמו תמיד. הוא רק יגיד לך בלי מילים, כי הוא ילד, שהוא צריך ממך את ההרגשה הזו שנתת לו עד לא מזמן ״שהוא שייך״. הוא יסמן לך בכל דרך שהאיזון שלך מולו הופר. ואת, במידה ובחרת להתעלם מזה, תפגשי את הכדור הזה בדרך לרצפה. ובדרך הזו, הכדור הזה יקבל את שלו. את כל המשאבים והזמן שלך. אותך. 100% ממך. אם רק היית בוחרת ולא בורחת.

הוא הסתכל עלי ואמר ״נשמע שאת צודקת. זה כנראה לא הזמן בשבילך. שימי את החלום הזה שלך כרגע בצד״. משפט כל כך חכם שלו. ״תחילת אפריל״ עניתי לו. העיניים שלי ברקו מדמעות. הלב שלי דפק ממש חזק. ״מה?״ הוא שאל. ״בתחילת אפריל הבלוג שלי יהיה מוכן״ התחייבתי. לו. לעולם. לעצמי. ״זה עוד חודש וחצי״. הוא ענה לי. חייכתי אליו. משם פשוט לא עצרתי. עוד משימה שהסתיימה ועוד אחת.  לבחור שם לבלוג הסתכלי על השורה הזו. והמילה ״אדומה״ פשוט קפצה לה לראש. ״אדומה״. זה יהיה שם הבלוג שלי, החלטתי.