אני לא מושלמת! ההיגיון הפרטי של האנורקטית
לפני שנה הקלטתי פודקאסט שהביא את תהליך ההתמודדות וההחלמה שלי מהפרעת אכילה שליוותה אותי במשך 25 שנים. בסיום הפודקאסט, המראיין, שאל אותי ״אם היה לך שלט גדול, עם מסר לעולם, מה היית רוצה שיהיה כתוב בו?״, עניתי בלי לחשוב ״אני לא מושלמת. מבחירה״.
שנה אחרי בקורס האימון האדלריאני, המרצה חידדה לי את המשפט במסגרת אימון שעשיתי בכיתה – ״את לא מושלמת. נקודה״.
בתואר שלי במתמטיקה היה לי מרצה שבכל פעם שהגעתי אליו, מתלוננת על זה שאני לא מצליחה לפתור את הבעיה שנתן, הוא היה אומר לי ״לפעמים כדי לפתור בעיה כל מה שצריך הוא לשנות את נקודת המבט״.
לפני שנה וחצי התחלתי את קורס האימון במכון אדלר, שבמסגרתו שיניתי את השאלה שמובילה אותי מ-״למה דווקא אני?״ ל-״מה הרווח שלי מהאנורקסיה?״.
שיניתי את נקודת המבט.
סגנון חיים הוא הסגנון המיוחד של כל אחד מאיתנו. זה הסגנון שמאפיין את תפיסת הדברים שלנו, את הדרך שבה אנו מפרשים דברים, את התגובה הרגשית שלנו לדברים ואת הפעולות שאנחנו עושים. כלומר סגנון חיים בא לידי ביטוי בארבעה תחומים: תפיסה, חשיבה, הרגשה ופעולה(1).
סגנון החיים הוא מערכת ההפעלה של האדם, הוא למעשה ״החוק הייחודי של תנועת האדם״ שמספקת לנו כושר ניבוי לתפיסה, חשיבה, הרגשות והפעולות שלנו, לכן חשוב לנו להכיר את סגנון החיים שלנו, זו הדרך שלנו להכיר את עצמנו.
לפי אדלר, אדם שמכיר את סגנון חייו יבין גם את המטרות שלו בדרך לשייכות, את הדברים שלעברם הוא חותר וגם את הטעויות הבסיסיות שלו. סגנון החיים הוא למעשה מערכת המושגים המיוחדת של האדם שהוא צריך לפתח כדי להגשים את עצמו כדי לפעול ב-3 משימות החיים: עבודה, אהבה וחברות(1).
הגורמים שמאפשרים לאנשים ״בריאים״ למלא את משימות החיים ולהתמודד עמן הם:
- אמונה עצמית – בעלי אמונה עצמית מאמינים שהם יכולים, שהם מספיק טובים כדי להתמודד עם משימות החיים. אין זה אומר שהם מושלמים או הטובים ביותר
- האומץ לבחור אחרת – לנסות לפעול בדרך חדשה גם אם אין ביטחון שתצליח
- אופטימיות – הבסיס שמאפשר לאדם הבריא את האומץ לנסות לפעול אחרת. מאפשרת התמודדות טובה יותר במקרה שדברים לא הצליחו
- הזדהות עם ההיגיון הכללי – היכולת והנכונות להבין את ההיגיון הכללי של החברה ולהזדהות פחות או יותר עם הדברים המקובלים שהחברה קבעה לעצה
הבעיה בסגנון החיים מתחילה הרבה פעמים כאשר אומרים ״רק אם…״.
״רק אם אני מושלמת, אני שווה״.
אז הכל מצטמצם לתנאי שחייב להתקיים אחרת תחושת הערך והשייכות נפגעת. אנחנו יוצרים הרבה פעמים צמצום כזה משום שזה חיוני, משום שאז הקו המנחה מתבהר מאוד.
בספרה של נירה כפיר, אסטרטגיות חיים(2), מפורטים 4 סגנונות חיים:
- העליון – The Superior
- המרצה – The Pleaser
- השולט – The Controller
- הנמנע – The Avoider
סגנון החיים שפיתחתי הוא מסוג עליונות, אך גם פה זה שודרג מ-״להיות הכי״ ל-״להיות מושלם״.
סגנון חיים מסוג ״להיות הכי״ מתאר אנשים שתמיד רוצים ״להיות יותר״, ״להיות הכי״ ו-״להיות עליון״. אלה אנשים שמראש לא נכנסים למצבים שבהם לא מובטח להם שיהיו ״הכי״.
סגנון חיים ״להיות מושלם״ הוא הקצנה של ״להיות הכי״. זהו סגנונם של אנשים שלא מקבלים שאין שלמות ולא מקבלים את עצמם כשהם נכשלים. הם מאמינים שהם מוכרחים להיות מושלמים(1).
אנורקסיה היא נוירוזה לפי התיאוריה האדלריאנית.
על פי התיאוריה האדלריאנית, אדם עלול להתחמק ממילוי משימות החיים על ידי יצירת סימפטומים גופניים שיהוו עבורו תירוץ להימנעות. אפשר לזהות תמיד את הרגע שבו מתחילה המחלה הנוירוטית. נוכל לכנות אותו ״מצב של משבר״, שבו מציאות החיים אינה מאפשרת לאדם לתפקד לפי סגנון החיים האופייני לו. המחלה הנוירוטית נועדה לגונן על האדם הנוירוטי בפני הסכנה שיגלה שהוא חסר ערך(3).
היציאה של אמא שלי לעבודה לראשונה בחיי לא היתה רק יציאה פיסית מהבית אלא היוותה גם ניתוק רגשי עבורה מהבית, ממני. זה היה ״מצב של משבר״ שחוויתי בחיי.
זו היתה טראומה של ממש. במשך שנים הרגשתי רע עם המחשבה להגדיר אותו ככזה. שהרי יש ילדים שחווים מוות, התעללות, אונס. ואני, אמא שלי רק יצאה לעבוד. אבל אז קראתי את הספר ״בממלכת הרוחות הרעבות״ (גאבור מאטה), שבו הגדירו טראומה בצורה שגרמה לי להרגיש בנח להגדיר זאת כך – ״טראומה היא אירוע סובייקטיבי, שהאדם שחווה אותה חש סכנת חיים אמיתית. התחושה היא אמיתית לא הסכנה״.
סגנון החיים מסוג עליונות – ״להיות מושלם״, סגנון חיים שהתפתח בילדות המוקדמת שלי משילוב של תורשה, המשפחה שבה גדלתי, דרכי החינוך והערכים, היה זה שיצר תשתית טובה לאנורקסיה להיכנס לחיי. אבל הביטוי שלה בחיי השתנה ככל שעבר זמן בתוכה.
בתחילת הדרך לצד המחלה, המחלה מאוד מדויקת לילדה, ההישגיות והפרפקציוניזם שפועמים בה באים לידי ביטוי בבחירה בה. הצורך במושלם. צורך שלא ניתן לסיפוק.
הצורך גם לגוף מושלם.
הילדה, שאובססיביות היא חלק ממנה, הופכת להיות אובססיבית גם לאוכל ולמשקל וכך דיאטה תמימה הופכת אצלה להפרעת אכילה. כך נוצר מצב שבו, היא הופכת להיות ממש טובה בהפרעת האכילה וככל שעובר הזמן זה בא על חשבון ההשקעה שלה בתחומים אחרים בחיים.
נוצר גלגל כזה שלאורך זמן שבו המחלה משתלטת על הילדה, על החיים שלה, היא מתרחקת ממשימות החיים שלה, מתמקדת בעיסוק במחלה. דבר שיוצר חוסר בטחון אצלה לחזור למשימות החיים, גם אם היתה רוצה – כי היא כבר ״לא הכי טובה״, ״מושלמת״ בהם כמו שהיא חייבת להיות.
זו הדרך של המחלה להשאיר את הילדה שצריכה ״מושלם״ כבולה אליה.
בספרה לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים, מתארת אנאבלה שקד(4), שתי צורות ביטוי של סגנון חיים מסוג עליונות שמתחברות לצורך באנורקסיה כחלק מחיי הילדה באופן הבא:
- ההישגי – אנכיסט – כאן הפרפקציוניזם מופיע בצורה של מעגל אינסופי של הצבת יעד לא ריאלי, השגתו ואתגורו. מרדף אחר המפגש הרגעי עם הדמות המושלמת לפי הגדרתה של האנורקטית.
- הנמנע – כאן הפרפקציוניזם מופיע בצורה של הימנעות וצמצום עצמי מכל תחום שהיא עלולה להיות פחות ממושלמת.
האנורקסיה מהווה עבור הילדה דרך להימנעות מחיים ״שגדולים״ עליה מדי. חיים בעלי ערך רק אם הם מושלמים. שהיא נחשבת לבעלת ערך בהם רק אם היא מושלמת.
האנורקטית, היא ילדה שצריכה ״מושלם״, שהיא תהיה מושלמת בכל דבר שהיא בוחרת או עושה.
כאשר יש סיכוי לפגיעה במושלמות שהיא צריכה, היא נמנעת.
התהליך מול הפרעת האכילה היה הדרגתי, איטי ומאוד מותאם אישית לילדה הקטנה שהייתי.
זה לא שקמתי בוקר אחד והפסקתי לאכול. כל פעם היה שינוי קטן נוסף. כל פעם היה שינוי קטן נוסף שקירב אותי לקיצוניות.
זה בכלל התחיל מדיאטה פשוטה, כזו שהמטרה שלה להוריד 2-3 ק״ג בדרך לגוף מושלם.
זה בכלל התחיל מכמה מזונות שאסור לי לאכול. שיש בזה הרבה היגיון. פיצה. לחם. שוקולד.
זה בכלל התחיל מהליכה של חצי שעה ביום. שיש בזה הרבה היגיון. בכל דיאטה הרי משלבים קצת ספורט. זה בכלל התחיל מהתמדה שגרפה המון מחמאות מהסביבה הקרובה.
המים בסיר התחממו לאט. אפשרו לילדה הזו לפספס את התמונה הגדולה. שהיא מזמן חצתה את הגבול הדק שבין התמדה לאובססיה. שבין דיאטה לאנורקסיה.
ופתאום ה-2-3 ק״ג הופכים ל-20.
ופתאום הכמה מזונות שאסור לי לאכול, הפכו לרשימה ארוכה ובלתי נגמרת כזו, עד שהיה קל יותר לזכור מה מותר לאכול במקום מה אסור.
ופתאום מחצי שעה הליכה ביום, עסקתי בספורט בכל דקה פנויה.
ופתאום אני חסרת שליטה בקרוסלה שאני בחרתי לעלות עליה. בהתחלה בבטחה.
משך הזמן בתוך המחלה קריטי לסיכויי ההחלמה ממנה. הסיבה לכך היא שזו מחלה שמשתלטת לילדה על הזהות, מוחקת את מי שהיתה ע״י צמצומה במשימות החיים שלה – עבודה, אהבה וחברות.
השנים בתוך המחלה גורמים לילדה לחיות בבועה. חייתי לצד המציאות שכולם חיים. רואים. חווים. חייתי בשני עולמות מקבילים.
התהלכתי בעולם כאחת האדם אבל הייתי שונה. מיוחדת. אחרת.
התעסקתי בצורה אובססיבית במה אכלתי. כמה רצתי. כמה מדרגות עליתי. כמה שעות (לפעמים ימים) יש לי עד לארוחה הבאה.
עיסוק אובססיבי שמילא אותי עד שלא נותר בי מקום לכלום. עד שלא נותר בי מקום לעצמי. לחיים.
ככל שעבר זמן בתוך המחלה, כבר לא היה משנה לי כמה הייתי מוצלחת במציאות, בסוף הייתי מודדת את עצמי לפי השאלה – ״האם עליתי 200 גרם או ירדתי?״.
הערך העצמי שלי הצטמצם לתחום הספציפי הזה מסיבה מאוד פשוטה – כי שם אני מושלמת, אני עומדת בפני צורך הישרדותי ״שאנשים רגילים״ לא יכולים לעמוד בו. ככל שעבר זמן איבדתי את המיומנויות שלי במשימות החיים האחרות שלי. כך נוצר מעגל אינסופי שבו האנורקסיה הגנה עלי מפני כישלון, או יותר נכון, מפני חשיפת אי המושלמות שלי במחיר של צמצום עצמי, הקטנת האפשרויות, החוויות והתרומה שלי לעולם.
עם השנים המחיר של ההימנעות הזו הלך וגדל, והפך למופרז ובלתי מתקבל על הדעת.
אנורקסיה היא מחלה שמספקת לילדה הגנה מהעולם במחיר הימנעות מהחיים. האנורקסיה מהווה עבור הילדה דרך להימנעות מחיים ״שגדולים״ עליה מדי. חיים בעלי ערך רק אם הם מושלמים. שהיא נחשבת לבעלת ערך בהם רק אם היא מושלמת.
הדרך להחלמה היא חזרה איטית, בצעדים קטנים, להשתתפות של האנורקטית בחיים. להחזיר אותה ממעגל הייאוש למעגל האומץ.
(1) יותם, א׳ (2014). להבין את עצמך, את משפחתך ואת ילדיך, אוריון הוצאת ספרים.
(2) כפיר, נ׳ (2009). אסטרטגיות חיים, מכון מעגלים.
(3) דרייקורס, ר׳ (1994). יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית, מכון אדלר.
(4) שקד, א׳ (2019). לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים, מודן הוצאה לאור.
התמונות בפוסט זה צולמו ע״י הדר רופא
