קפצתי מהרכבת הזו שנקראת החיים. זו שכולם ממהרים לעלות עליה ומסרבים לרדת ממנה. גם כשהמסלול שלה מזמן לא נכון עבורם. הם ממשיכים להתמיד בה. התמדה שיצאה משליטה והפכה לאובססיה. התנתקתי מרעשים שהם לא אני. התחברתי לשקט המפחיד הזה שבי. והבנתי שכל מה שהייתי צריכה זה רגע להיות לבד עם עצמי. עם הפחדים שלי. לדבר אותם שוב ושוב מבלי שאחרים ישפטו אותי. מבלי שאשפוט את עצמי. רק אז יכולתי להבין שהם לא כאלה מפחידים. להפך הם אפילו לפעמים מצחיקים. רק אז יכולתי לשחרר. את החרדה. ואז את האובססיביות. ולחזור פשוט להתמיד. כמו אנשים רגילים.

מי שהתמודד בעבר עם הפרעת אכילה, יודע שזו דרך לצעוק בשקט ״אני צריכה עזרה״. בדמיון זה כאילו אתה מנופף עם הידיים וקופץ גבוה וצועק מעמקי הנשמה ״תראו אותי, אני כאן״. אבל בפועל לא יוצאת לך מילה מהפה ובמקום להבליט את עצמך, את הצורך שלך שיראו אותך, אתה הולך ונעלם. אתה מצמצם את הקיום שלך. עד שאתה מפסיק להיות. קיים.

היום עמדתי עם אחי הקטן על נקודת ההזנקה. 6 בבוקר. רעדתי מקור. שאלתי את עצמי רגע לפני ההזנקה מה גרם לי לכבות את הקול הפחדן שבי ולהחליט לעמוד שם עם לב דופק ועיניים נוצצות. להמתין. לרוץ. הבנתי. אלו היו המילים האלה שלך שיצאו ממני בשיחה עם בעלי לילה לפני חצי המרתון. ״מגיע לי. מגיע לי לסיים את הריצה הזו. נתתי את כולי בשבילה. מגיע לי״.

אני עוד רחוקה מהחלמה מלאה. לא בטוחה בכלל מה צמד המילים הזה אומר. יש דבר כזה בכלל?! קשה לי לדמיין מציאות שבה אני פשוט אוכלת כשאני רעבה. לאוכל. קשה לי לדמיין מציאות שבה אני מרגישה בכלל תחושת רעב. לאוכל. אבל אני משתנה. לפעמים קשה לי לשים לב לזה. אני עושה צעדים קטנים. קטנים אבל בטוחים. כמו תינוק שמתחיל ללכת. שמתחיל לבטוח בעצמו. שההחלטות שהוא מקבל הן לטובתו.

ופתאום חשבתי לעצמי. שמגיל צעיר אני זו שציפיתי מעצמי. אני ציפיתי מעצמי להמשיך לתחזק את ״ההצלחה״ הזו שהרגלתי אליה. אני ציפיתי מעצמי לסיים בגרות בהצטיינות. אני ציפיתי מעצמי להתגייס לצבא ולעשות שירות משמעותי. לצאת לקצונה. אני ציפיתי מעצמי לעשות תואר ״נחשב״. להתברג בחברה טובה. אני ציפיתי מעצמי להיות אשת קריירה. עצמאית. מכניסה. חזקה. לא תלותית. זו שגדלה בחברה פמיניסטית. חברה שהשינויים החיצונים בה היו מהירים. בעוד השינויים הרגשיים, המחשבות, התפיסות נותרו קצת מאחור. התקדמו לאט יותר. הכל בראש שלי. הכל שלי. הכל.