אל תשאלו למה (מדוע)? תשאלו למה (לשם מה).
אני בנאדם של דיסוננסים. תמיד הייתי. זה תמיד היה משהו שמשך אותי בעולם, באנשים.
יש בי שני צרכים מנוגדים זה לזה.
יש את הצורך בשליטה, וודאות, ידיעה ברורה. זה אותו צורך שמשך אותי לעבר האנורקסיה.
ויש את הצורך לחקור, להכיר, ללמוד ולהבין דברים חדשים כל הזמן. זה אותו צורך שמושך אותי להרפתקה הבאה כל פעם מחדש. זה אותו צורך שהוציא אותי ממנה. מהאנורקסיה.
שליטה מול חקירה.
פחד מול סקרנות.
אנורקסיה מול החיים.
יש בי שני צרכים מנוגדים זה לזה שזורקים אותי מצד לצד. שזה בפני עצמו לא בעיה.
הבעיה היא שזה מגיע עם המון רגשות אשם.
עם המון תחושת פספוס.
עם המון חוסר נוכחות בכאן ועכשיו.
כי כשהגוף שלי בצד של השליטה, הנפש שלי, המחשבות, בצד של ההרפתקה.
וכשהגוף שלי בצד של ההרפתקה, הנפש שלי, המחשבות, בצד של השליטה.
אני לא כאן ולא כאן.
אני לא נוכחת באמת בשום צד.
אף פעם לא מרוצה.
אף פעם לא בוחרת בחירה אמיצה באף אחד. כזו שתשחרר אותי מעצמי.
וזה הקושי האמיתי.
זו הבעיה.
אף פעם לא בוחרת בחירה אמיצה באף אחד. משפט משמעותי לגבי.
אני שונאת להחליט, לבחור.
מגיל צעיר פיתחתי את החלק היצירתי במח שלי*, זה שיצר את טרנספורמציית ה-״גם וגם״.
היא מאוד פשוטה. תתנו לה לבחור בין שני דברים, ובניגוד לטרנספורמציית ה-״או או״ שתבחר עבורכם באחד מהם. זו לא תעצור עד שתמצא לכם פתרון יצירתי שבו שני הדברים יוכלו להתקיים בחיים שלכם יחד. בו זמנית. במקביל.
שליטה וחקירה. ככה מצאתי דרך יצירתית להישאר בשליטה אבל לא להפסיק לחקור את העולם.
הפכתי לייצור מתבונן.
הייתי מתחברת לאנשים הכי הרפתקנים, הם כבשו אותי, באומץ שלהם, בקלילות שלהם, ביכולת שלהם לשחרר את המחשבות והפחדים ופשוט לחיות.
ככה הייתי חיה את החיים דרכם.
מסתכלת עליהם ולומדת וחוקרת. דרכם. את העולם. אוספת מסקנות.
צופה מהצד.
וככה חייתי את החיים שלי בשליטה מלאה.
וככה חייתי את החיים שלהם בחקירה וסקרנות.
גם וגם.
טרנספורמציית ה-״גם וגם״, לכאורה מתנה. רק לכאורה.
כשאתה פוגש דפוס פעולה שלך שמונע ממך להגיע למטרות שלך אבל אתה עדין מחזיק בו, אל תשאל למה (מדוע) אתה עושה אותו?
השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא למה (לשם מה)? מה אתה מרוויח מהדרך הזו שלא מקדמת אותך לעבר המטרה שאתה כל כך רוצה להשיג?
יש בתוכי מאבק תמידי בין גבולות (שליטה) לחופש מוחלט (חקירה).
הנפש שלי רוצה, צריכה להיות משוחררת מכבלים אבל המח שלי מפחד מזה נורא.
מעין מערכת יחסים של חוסר אמון בין הנפש למח. כזו שהגוף תקוע באמצע. ביניהם.
ככה במשך שנים נעתי בין קיצוניות של אחזקת שליטה, נוקשת, אכזרית, חונקת נורא, לבין איבוד שליטה.
בין צמצום של אוכל לבולמוסים של אכילה. אבל זה באמת לא העיקר.
זה משהו שראיתי בבית.
זו אמת שיצאתי איתה לחיים שלי.
קפיצה מטוטאליות אחת לשניה.
בית נקי ומסודר מול בית מלא בלאגן.
אמא טוטאלית לילדים שלה מול אמא שהתמסרה לעבודה.
יש בתוכי מאבק תמידי בין גבולות לחופש מוחלט.
אני שונאת להחליט, לבחור.
זה דפוס פעולה מובהק בחיי.
דפוס פעולה שיש לו מחיר.
ככה אני לא נוכחת במציאות שלי. אני תמיד רצה על כמה מסלולים מקבילים. אף פעם לא מתמסרת לאחד.
לשם מה אני ממשיכה עם הדפוס הזה בחיי?
מה אני מרוויחה ממנו?
אני מרוויחה את חוסר הידיעה.
להתמסר למשהו, בבחירה אמיתית, להתמקד רק בו, בהוויה, במחשבה ולהיכשל בו.
כי כשאני לא בוחרת, תמיד יש את ״התירוץ״ שאני יכולה לשלוף לעולם, לעצמי – ״אם הייתי ממש רוצה את זה הייתי משקיעה את כל כולי בזה ומשיגה, מצליחה״.
לא להתמודד עם הפחד מכישלון. זה הרווח שלי.
גילוי שאפשר לי לשחרר שליטה ולא לאבד אותה. גילוי שאפשר לי לסמוך על הגוף שלי. להאמין בו ולו. גילוי שאפשר לי לפתוח פתח לקשר משמעותי מול הגוף שלי. לתת לו מקום אמיתי בחיים שלי בין המח לנפש.
יש הבדל בין להשתנות ללשנות.
אני חושבת שאנחנו לא יכולים באמת להשתנות.
הדפוסים האלה, שראינו בבית והפכו לאמת הסובייקטיבית שלנו, על מה נדרש מאיתנו כדי להרגיש שייכים לעולם, לחברה, למשפחה, הם מי שאנחנו, חרוטים בדנא שלנו.
אבל, אני חושבת שיש לנו כוחות מטורפים כדי לשנות.
לשנות את האופן שבו הדפוס הזה יבוא לידי ביטוי בחיים שלנו.
לנהל אותו במקום שהוא ינהל אותנו.
החלטתי.
בחרתי. בחירה אמיצה.
בחופש.
במשך 4 שנים נתתי לעצמי חופש מוחלט להיות. שחרור אמיתי מגבולות.
בלי גבולות חיצוניים.
וקרה דבר מדהים.
גיליתי את עצמי.
גיליתי שיש בי הרבה גבולות שמגיעים מתוכי, קול פנימי שלמדתי לסמוך עליו שלעולם לא יאפשר לי להזיק לעצמי.
גיליתי שדווקא כשלא סגרתי את עצמי בתוך גבולות חיצוניים. מתוכננים. נוקשים. יכולתי להגיע ולגלות את הגבולות האמיתיים שלי. אלה שבאים מתוך חיבור אמיתי לעצמי.
גיליתי שהם קיימים.
והגילוי הזה היה משמעותי נורא עבורי.
כי הוא קידם לחוויה חדשה, שלא ידעתי שקיימת בעולם, שלא ידעתי שקיימת בעולם עבורי.
שיש אמצע בין גבולות נוקשים לחופש מוחלט. שיש אמצע בין אחזקת שליטה לאיבוד השליטה.
אמצע שנקרא ״שחרור שליטה״.
שחרור מתוך אמונה בעצמך. שיש בתוכך יכולת אמיתית לשמור על עצמך מתוך חיבור למי שאתה. היום.
ואיך זה בא לידי ביטוי באוכל?
זוכרים שאוכל זה רק סימפטום…
ברגע שבחרתי לשחרר את הגבולות הנוקשים של מה מותר לי לאכול, כמה, מתי ואפשרתי לעצמי פשוט לאכול מתוך חופש מוחלט אמיתי. הפחד** שהיה מפלצת ענקית בראש שלי, שאשמין בטירוף, שהגוף שלי לא ידע לייצר לעצמו גבולות פנימיים, כאלה שמגיעים מחיבור אמיתי. הפחד הזה התפוגג. וגיליתי, גילוי מדהים, שאני יכולה. פשוט לאכול כשאני רעבה.
גילוי שאפשר לי לשחרר שליטה ולא לאבד אותה.
גילוי שאפשר לי לסמוך על הגוף שלי. להאמין בו ולו.
גילוי שאפשר לי לפתוח פתח לקשר משמעותי מול הגוף שלי.
לתת לו מקום אמיתי בחיים שלי בין המח לנפש.
*גם פה יש דיסוננס, החיים שלי הם חיים בפועל של ״גם וגם״, אני לא מוותרת כמעט על שום דבר שאני רוצה, בפועל יש לי חשיבה דיכוטומית שמושרשת בי.
**זה רק נשמע כמו סיפור אגדות עם סוף טוב. בפועל הפחד הזה, קרה במציאות. אכלתי המון והשמנתי. אבל הליווי של הדיאטנית והפסיכולוגית אפשר לי להבין שזו הדרך של הגוף שלי להבין את הגבולות הפנימיים שלו. בניגוד לפעמים שעצרתי את התהליך הזה שניסיתי בעבר לעבור לבד, פשוט התמסרתי אליו. נתתי לו זמן. נתתי לגוף שלי זמן להכיר את הגבולות שלו.
מבוסס על התיאוריה האדלריאנית
קרדיט לצילום מלא רגש ותבונה – חן שחורי
