יומן אכילה

במשך 3 חודשים כתבתי יומן אכילה. כזה שתיעדתי בו כל יום כל דבר שאכלתי. זו היתה משימה שקיבלתי עם פרצוף לא מרוצה מהדיאטנית שלי. זה לא פשוט לראות את המציאות כתובה על דף נייר. פתאום כשזה כתוב ככה מול הפרצוף זה מרגיש מוזר. פתאום כשזה כתוב ככה מול הפרצוף ההפרעה בולטת נורא. וזה לא נח. לי. לראות אותה בתוכי.

במשך 3 חודשים כתבתי יומן אכילה. זה היה קשוח עבורי. בכל בוקר רציתי להפסיק את המשימה. בכל בולמוס אכילה רציתי להפסיק את המשימה. בכל צמצום (אכילה) רציתי להפסיק את המשימה. רציתי להפסיק את המשימה. אבל לא הפסקתי. הכרחתי את עצמי להתמיד.

ביומן האכילה תיעדתי אירועים נוספים שקרו לי בחיים. אירועים מלחיצים. כאלה שגורמים לי לסערה רגשית. ופתאום זה בלט נורא. לכל התקף אכילה יש סיבה. לכל התקף אכילה קדם אירוע רגשי משמעותי.

יומן האכילה אפשר לי לתחקר את עצמי. להבין את עצמי. את המגבלות שלי. להפסיק לשפוט את עצמי.

—————————————————————————————

(פוסט שנכתב אחרי בולמוס אכילה שתועד ביומן האכילה. הבנות שלא יכולתי להגיע אליהן בלעדי אותו יומן)

בשבת בערב היה לי בולמוס אכילה. בולמוס אכילה הוא לא משהו חדש לי. זה משהו שמאפיין את הפרעת האכילה שלי. מעבר מבולמוס לפיצוי (צמצום אכילה והמון ספורט). אבל התחושות שפוצעות לי את הנפש ברגע שהוא נגמר חדשות לי. מאוד.

לאחרונה קשה לי ממש להכיל את הבולמוסים האלה. 3-4 שעות של אכילה רגשית. לפעמים יותר. הגוף שלי רוצה להקיא אותן. הנפש שלי נשארת מרוסקת אחריהן. אני מרגישה אשמה חזקה שאני פוגעת ככה בגוף שלי. שוב. אני כבר לא רוצה להכאיב לו.

אני: ״הבולמוסים האלה משמרים אצלי את ההפרעה. ברגע שהם ייעלמו, הפרעת האכילה שלי תיעלם״.

בסטטיסטיקה ידוע שאסור להסתכל רק על הממוצע. הממוצע לא מספר את כל הסיפור. לצידו צריך להסתכל גם על השונות. בממוצע אני אוכלת בצורה תקינה. עובדה – אני שומרת על משקל תקין לאורך זמן. אבל כשבוחנים את השונות מבינים שאני בבעיה. אני נעה בין קצוות. מבולמוס לצום. מצום לבולמוס. מעגל ״קסמים״ כזה שאני לא מצליחה לצאת ממנו. מעגל ״קסמים״ כזה ששומר עלי מופרעת. ולי, לי כבר נמאס להיות כזו.

הפסיכולוגית שלי: ״אולי את לא רוצה שהם ייעלמו. הבולמוסים. מה את מפחדת שיקרה כשהם ייעלמו?״

בולמוס אכילה יושב על חוסר היכולת שלי להתמודד עם הריק הזה שקיים בתוכי. ריק כזה שמפיל אותי. ריקנות שעושה לי מלא רעש בלב. ביום שישי רצתי חצי מרתון עם אחי. לתהליך הזה שחוויתי עם אחי היתה חשיבות עצומה עבורי. הוא מילא אותי במשמעות. 3 חודשים של משמעות.  אחי היה צריך אותי כדי לסיים את הריצה. הריצה היתה לו לא פשוטה. משהו בידיעה שהוא צריך אותי, שאני משמעותית עבורו, היתה עוצמתית מאוד עבורי. סילקה את הריקנות. גרמה לי להאמין בעצמי שאגיע למטרה שהצבתי לעצמי. לא בשבילי, בשבילו. הרבה יותר קל לי להיות מושלמת עבור אחרים.

ופתאום כשזה נגמר. הריק חזר למלא אותי. וזה קורה בבום. מהיי מטורף צלילה חופשית, למציאות. אני לא יכולה להתמודד עם הריק הזה. אני נחנקת כשהוא מתחיל למלא לי את הלב. אז אני אוכלת. הרבה. כדי להעסיק את המחשבות שלי באוכל ובריצה. בימים שלאחר הבולמוס. מחשבת בצורה אובססיבית מספרים. אני אוהבת הרי מספרים. קלוריות. מרחק. מספר מדרגות שעליתי. שעות שנותרו עד לארוחה הבאה. מחשבת בצורה אובססיבית מספרים עד שלא נותר בי מקום לכלום. עד שאין מקום בתוכי לריק שמאיים להטביע את הנפש שלי.

אני: ״אם הפרעת האכילה תיעלם היא תשאיר אחריה המון מקום. למחשבות״.