מה שלא כתוב בלו״ז לא קורה
אנחנו חיים בשגרה מטורפת.
אנחנו הולכים לאיבוד בשגרת היום יום שלנו. הנפש שלנו נשכחת מאחור. באה תמיד אחרי הילדים, בני הזוג, ההורים, העבודה.
כאלה אנחנו מרצים.
רוצים להיות מושלמים. קודם כל בעיני אחרים.
כבר מעל שנה אני מדברת על זה שאני רוצה לפתוח בלוג שיתאר את ההתמודדות שלי עם הפרעת האכילה שלי.
מעל שנה שאני רק מדברת.
מעל שנה שאני רק מתבאסת מזה שאני לא עושה.
מעל שנה שהחלום הזה שלי לא מוגשם. והוא, כמו אפליקציה פתוחה בטלפון. עד שלא אגשים אותו, הוא מרוקן לי את הסוללה (משפט מתוך ״מתניקה״, אילן הייטנר).
חבר טוב שלי: ״איך מתקדם הבלוג?״
אני: ״הוא לא מתקדם״.
חבר טוב שלי: ״את לא יוצאת מפה לפני שאת פותחת את הלו״ז וסוגרת לך זמן לעבוד על הבלוג״.
וזה מה שהחלום שלי היה צריך כדי לקרות, משבצת בלו״ז.
תעצרו לשאול את עצמכם מה הנפש שלכם צריכה.
מה עושה לכם טוב.
מה גורם לכם לחייך.
והכי חשוב מה גורם לכם להפסיק לחשוב ופשוט להרגיש.
ותנו לו משבצת בלו״ז.
שהרי מה שלא מופיע בלו״ז לעולם לא יקרה.
