סטטוס עדכני – הפסקת אש
***פוסט שנכתב לפני שנה***
הוא: אני יודע שעכשיו קשה לך לראות את זה. אבל יבוא יום ותביני שהפרעת האכילה שלך היא לא חלק ממך. היא לא חלק ממי שאת. שיש לך יכולת לחיות חיים בלעדיה. חיים מלאים.
בראש שלי: שוב המשפטים הלא ברורים האלה שלו.
אני: מגלגלת עיניים.
—————————————————–
מסיימת להתקלח.
עומדת מול המראה.
רואה את עצמי. כולי. חשופה. עירומה.
בוהה בגוף הזה שלי. שוב.
אני מוצפת. כעס. שנאה. כאב. בושה.
קשה לי להסתכל על עצמי ככה.
אני אדייק, קשה לי להסתכל על עצמי ככה. מלאה ברגשות האלה.
אז המבט בורח. הצד הרציונאלי שבי משחרר את המחשבה ׳את בורחת מהמבט של עצמך, זה קצת מגוחך, את לפעמים יכולה להיות כזו ילדה קטנה׳.
המשחק הזה. משחק המבטים הזה. משקף את הקרע הזה שאני מרגישה. בין הרצון לשהות בתוך עצמי. עם עצמי. לצורך הזה לברוח מעצמי כל הזמן.
והבחורה הזו שם במראה. נראית לי שמנה. אני שונאת את הגוף שלה. אני שונאת אותה.
קשה להסביר לאדם ״נורמלי״ שבחורה רזה מסתכלת במראה ורואה מישהי שמנה.
הרי אם אגיד את זה בקול רם, יגידו לי ״את סתם מחפשת עוד מחמאה״.
אנשים… כאלו חסרי רגישות לפעמים.
אבל היום קרה לי משהו מופלא. עמדתי מול המראה אחרי ריצה ארוכה. מהירה.
היישרתי מבט. לעצמי. שהיתי. נשמתי עמוק.
לא נתתי לו לברוח. נתתי לו לחדור לתוכי.
פעם ראשונה שהמחשבות הראשונות שעלו לי לראש הן ׳איזו שווה׳, ׳אני סקסית נורא׳.
פעם ראשונה שהרגש הראשון שצף היה אהבה.
אהבתי את מה שאני רואה. אהבתי ממש. את הגוף הזה שלי שהתעללתי בו כל כך.
הייתי גאה שזה הגוף שלי. בפעם הראשונה בחיי. קשה לי להעביר לכם את התחושה. זה ריגש אותי כל כך.
עמדתי וחייכתי ובכיתי. שהיתי.
מעולם לא חשבתי שאוכל לראות את הגוף שלי כך. להרגיש אליו כך.
ניסיתי לחשוב למה דווקא עכשיו? מה השתנה?
כבר תקופה ארוכה שאני בתהליך שינוי. כל כך ארוכה שאני חושבת שזו לא תקופה. אלו החיים שלי. עצמם. שהדבר הקבוע היחיד בהם הוא השינוי התמידי. התמכרתי.
אני כותבת על השינוי הזה. מדברת אותו. חושפת אותו לכל מי שרק רוצה להקשיב, לחבק, ללוות. אבל פתאום הבנתי, משהו שלא היה ברור לי עד עכשיו.
את השינוי הפנימי הזה שלי. השינוי של הנפש. ליווה שינוי חיצוני. שינוי של הגוף.
לא עצרתי עד עכשיו לחשוב על השינוי הזה.
שיניתי את הרגלי הכושר שלי. לקחתי מאמן אישי. לקחתי דיאטנית שליוותה אותי. לא וויתרה לי. עברתי תהליך משמעותי מול הגוף המסכן הזה שלי.
והשינוי הזה גרם לי להבין פעם ראשונה שהגוף הזה שלי הוא לא רק עטיפה.
הוא חזק.
הוא הפתיע אותי כל פעם מחדש. עמד בכל יעד שהצבתי לו, לא משנה כמה מטורף היה.
הוא נתן לי מקום לפרוק את הכאב הזה שלי בנשמה. כל פעם מחדש.
הוא לא נטש אותי לבד במסע הקשה, המרתק, המטלטל הזה שעברתי. שאני עוברת.
ידעתי שהוא שם עבורי. כשארצה. כשאצטרך. שהוא ייתן לי להשתמש בו בלי לדרוש כלום בתמורה. שהוא יבטל את כל צרכיו. כדי לתת לי מקום להשקיט את הסערה. הוא למד להסתפק במועט.
הבנתי פתאום שלא יכולתי לעבור את השינוי מול הנפש בלעדיו. הבנתי את היחס האינסטרומנטאלי שהיה לי אליו.
אבל היום קרה לי משהו מופלא. עמדתי מול המראה אחרי ריצה ארוכה. מהירה. היישרתי מבט. לעצמי. שהיתי. נשמתי עמוק. פעם ראשונה שהרגש הראשון שצף היה אהבה. לעצמי.
אז עמדתי היום מול המראה.
הסתכלתי על עצמי. בעיניים. הנשמה השתקפה במבט.
והיא כאילו אמרה לגוף הזה שלי.
תודה.
אני משתנה.
זה מפחיד. גם אותי. ממש.
מי אני בלעדיה. בלעדי הפרעת האכילה הזו שלי. היא כל כך אני. האמנם?
אין לי מושג.
אין לי ראש לקבל עכשיו החלטות. גדולות. לחשוב על פרידות.
אז פשוט הצעתי להפרעת האכילה הזו שלי הפסקת אש.
