אדומה – מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג

גוזל הנפש – תערוכת צילומים בנושא אנורקסיה

aduma — Sat, 09 Mar 2024 18:16:44 +0000

״גוזל הנפש״ היא תערוכת צילומים ומיצגי אומנות שמייצרת הקבלה שובת לב בין שלבי מסע ההחלמה מאנורקסיה לתהליך בקיעתו העדין, השברירי והאקטיבי של הגוזל. פרויקט זה נולד בעקבות מפגש אינטימי וחשוף שחיבר דרך עדשת המצלמה את סיפור ההחלמה האישי של נופר פייזר וההתמודדות של מיטל אזולאי, אומנית, צלמת, עם מחלת הקרוהן. התערוכה מציגה את עולמה הפנימי הסבוך של האנורקטית, מבוך תהומות הנפש שבה, דרך מסע רב-חושי, במטרה להעלות את המודעות סביב המחלה ולקדם דיאלוג פתוח והבנה של הזהות האנורקטית.

אנורקסיה היא מחלה שמתאפיינת בעיסוק כפייתי באוכל, בצורת הגוף ובמשקלו. האנורקטית מתייחסת למשקל שלה כאל המדד היחיד לקביעת הערך העצמי שלה בעולם. אנורקסיה פוגעת בעיקר בנערות צעירות ונשים במדינות מפותחות – 70% מהחולים בה הן נשים ואחוזי התמותה ממנה גבוהים ועומדים על 15%-5%. בקורונה, חל זינוק של כ-56% בהיקף החולים שפנו לקבל טיפול.

התבוננות על השלבים השונים שעובר הגוזל, מהתפתחותו השברירית בתוך הביצה, תהליך הבקיעה, ועד לפרישת כנפיים כציפור בוגרת בעולם, מאפשרים חשיפה אינטימית ומורכבת לדיסוננסים שמלווים את האנורקטית מול המחלה. מחלה שמספקת לה הגנה מהעולם במחיר הימנעות מהחיים. במחיר של השתלטות על הזהות שלה.

בתוך הביצה הגוזל עטוף ומוגן, קליפת הביצה מהווה חוצץ בינו לבין העולם. עולם שהוא לא מוכן להתמודד איתו כרגע פיסית. כמוהו האנורקטית מכניסה את עצמה לביצת האנורקסיה, עוטפת את עצמה בקליפה שברירית המהווה שכבת הגנה בינה לבין העולם שהיא לא יכולה להתמודד איתו כרגע רגשית.

הגוזל בוקע מהביצה כשהוא מוכן. הוא אקטיבי בסדיקת קליפת הביצה ויוצא ממנה כשהוא עירום, עיוור וחסר ישע. תלוי לגמרי בהוריו. תהליך זה מקביל לבחירה האקטיבית של האנורקטית לצעוד בשביל ההחלמה, ולסדוק את קליפת האנורקסיה. היא יוצאת אל העולם כשהיא עירומה מכל מי שהיתה וזרה לעצמה, לאחר שנים של ניתוק. זהו משחק שליטה, שליטה שהיתה המפתח להכנסת המחלה לחייה והיא גם המפתח להוצאתה.

הבקיעה היא הצעד הראשון בדרך ליצירת זהות חדשה. מגוזל לציפור. מילדה לאישה. זהו הצעד הראשון של הילדה להפריד בין המחלה לבינה. להבין שהן לא אחת – לידה מחדש.

כשהגוזל מתבגר בתוך הקן, הוא צובר כוח, רוכש מיומנויות שמאפשרות לו להרגיש ביטחון להצטרף למעגל החיים ואז הוא פורש כנפיים ועוזב את הקן. במקביל, האנורקטית בונה מחדש את הערך והדימוי העצמי שלה, בונה חוסן עד שהיא מוכנה לשחרר את האנורקסיה ולחזור לחיים.

התבוננות על השלבים השונים שעובר הגוזל, מהתפתחותו השברירית בתוך הביצה, הבקיעה, ועד לפרישת כנפיים כציפור בוגרת, מאפשרים חשיפה אינטימית ומורכבת לדיסוננסים שמלווים את האנורקטית מול המחלה

זהו מסע דרך עדשה המאירה אור על המחיר, המורכבות והאומץ בבחירה של נופר להיפרד ממי שהגנה ופגעה בה במשך שנים, האנורקסיה. תהליך שהחל ברגע שהיה לה לראשונה בחיים משהו גדול מהמחלה, הבן שלה.

מגוזל לציפור הנפש הוא מסע מתמשך של גיבוש זהות.
מסע של שליטה מול וודאות.
מסע של גבולות מול חופש.
מסע של ריצוי מול רצון.
מסע של ילדות מול בגרות.
מסע של בריחה מול התמודדות.

התמונות המדהימות צולמו ע״י הצלמת מיטל אזולאי – סטודיו הפנינה

הפוסט גוזל הנפש – תערוכת צילומים בנושא אנורקסיה הופיע לראשונה ב-אדומה - מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג.

תובנות לחיים מהריצה

aduma — Mon, 29 Jan 2024 19:31:32 +0000

מערכת היחסים שלי עם הריצה התחילה בצבא, הייתי בת 21, רציתי נורא לצאת להדרכה בבה״ד 1 אבל נכשלתי במבחן הריצהשהיה תנאי קבלה לתפקיד.
כמו כל מערכת יחסים מוצלחת שלי גם זו התחילה בזה שלא קיבלתי על ההתחלה מה שאני רוצה. ממנה. הריצה הכריחה אותי להשתנות, להתאמץ, להעניק מעצמי כדי שתהיה חלק מחיי.
כמו כל מערכת יחסים מוצלחת שלי היא לא ויתרה לי ועלי מעולם, דרשה ממני להתפתח, המסר שנתנה לי בלי מילים היה – ״אני מאמינה בך, את יכולה״. היא תמיד צדקה. השגתי כל יעד שהצבנו יחד.
כמו כל מערכת יחסים מוצלחת שלי היא צריכה להיות כזו שאוכל ללמוד ממנה. משהו חדש. על עצמי. על אנשים. על העולם.

למדתי המון מהריצה.

שיעורים לחיים שלמדתי מהריצה:

רווח ההתמדה
זה לא קל להתמיד מהסיבה שבתחילת הדרך שמצריכה התמדה יש תמיד את שלב ה-״למה לעזאזל עשיתי את זה לעצמי?״. שלב שבו רק משלמים את מחיר הבחירה עבור רווח עתידי ורחוק. במקרה של הריצה, השלב הזה מאופיין בהרבה קשה וכואב ומתסכל ומעט אוויר ותוצאות ושיפור. בזכות הריצה גיליתי את השלב הבא, זה שמגיע אחרי השלב ״למה לעזאזל עשיתי את זה לעצמי?״. שלב ה-״אוקי, הבנתי על מה כולם מדברים״. במקרה של הריצה, זה זמן מחשבות ושקט עם עצמי, שמירה על כושר תמידי, הישגים מטורפים, גילוי עצמי.
ובמילים אחרות, ההתמדה ללכת אחר הרצון או התשוקה שלנו משתלמת, אבל לא מיד.

כשכואב לך, תנשמי
הכאב הוא הדרך של הגוף שלנו לתקשר איתנו, עד הריצה חשבתי שיש שתי דרכים להתמודד עם כאב.
הראשונה, לברוח מהכאב – להמשיך לרוץ ולסיים בכל מחיר את ה-10 ק״מ שהצבתי לעצמי, גם אם בסוף הריצה אשאר עם דלקת בקרסול.
השניה, לקרוס בגלל הכאב – להילחץ כשהוא מופיע וללחוץ בדרמתיות על כפתור ה- STOP האדום ולהפסיק את הריצה, מהפחד להרגיש ולו לרגע את הכאב מתפשט בגוף.
בריצה למדתי שכשכואב לי נורא, יש לי עוד אפשרות.
להתחבר לכאב – לנשום עמוק ולאט כשהוא מגיע, להוריד מהירות ולהבין אם מדובר בכאב רגעי או כאב שמאותת לי, תעצרי. רק אחרי שנשמתי והרגשתי את הכאב אני יכולה להחליט. להמשיך או להפסיק.
ובמילים אחרות, הכאב הרגשי כמו הכאב הפיזי, כואב הרבה יותר כשבורחים ממנו או קורסים בגללו.

לא עוצרים בעלייה
ריצת הפארטלק שלי מתנהלת כך –
3 דקות ריצה בקצב קל.
2 דקות ריצה בקצב מהיר. נורא.
חוזרים על זה 8 פעמים.

לא הצלחתי לסיים את האימון הזה, אימון קשה נורא, אחרי 5-6 סבבים הייתי עוצרת. שמתי לב שתמיד כשאני באמצע החלק של הריצה המהירה.
שיניתי טקטיקה – קיבלתי החלטה, אני לא עוצרת בחלק של הריצה המהירה.
גם אם קשה לי נורא, אני מסיימת את שתי הדקות הקשות ומחליטה לגבי סיום האימון רק בחלק הקל.
ובחלק הקל, ההחלטה נורא קלה ״יאללה נמשיך לסיבוב נוסף״.
ובמילים אחרות, החיים הם כמו רכיבה באופניים, אם קשה לך אתה בעלייה, תקבל החלטות כשאתה שותה קפה בפסגה.

את הכי יפה כשנח לך
כשרצים ריצה ארוכה מאוד, רצים אותה בקצב שהוא לא מהיר מדי ולא איטי מדי.
בקצב מהיר מדי – לא נסיים את הריצה, זה יהיה קשה מדי.
בקצב איטי מדי – לא נסיים את הריצה זה יהיה משעמם מדי. וארוךךךךךךךך.
כדי לרוץ לאורך זמן, צריך לרוץ ריצה מאוזנת. כזו שמאתגרת אותנו במידה שנכונה לנו.
ובמילים אחרות, החיים הם ריצת מרתון, תמצאו את הקצב שמאתגר אתכם במידה שנכונה לכם, אחרת תפרשו.

מרב עצים לא רואים את היער וטוב שכך
אני זוכרת את ריצת ה-21 ק״מ הראשונה שלי, ספוילר לא סיימתי אותה.
בתחילת הריצה הק״מ ה-21 הרגיש לי רחוק נורא, והמחשבה שאגיע אליו רק בעוד שעתיים גרמה לי לפספס את הק״מ ועוד ק״מ ועוד אחד שצברתי בדרך אליו. מילאה אותי בייאוש.
אני זוכרת את ריצת ה-21 ק״מ השנייה שלי, ספוילר סיימתי אותה בענק.
בחרתי להתמקד בעצים ולא ביער. חילקתי את הריצה האינסופית הזו לאוסף של מקטעים באורך של 5 ק״מ. וריצת 5 ק״מ היא המגרש הביתי שלי. אין סיכוי שלא אסיים אותה. פאדיחה.
ובמילים אחרות, כל סיטואציה חדשה ולא מוכרת מורכבת מהרבה ישן ומוכר, רק צריך להפסיק לפחד ולראות אותו.

לחגוג המון הצלחות קטנות במקום הצלחה אחת גדולה
אני זוכרת את ריצת ה-21 ק״מ הראשונה שלי, ספוילר לא סיימתי אותה. עצרתי בק״מ ה-18 מותשת, מסוחררת עם קול חזק בראש ״שחררי, למה את צריכה את זה?״. אני זוכרת שסיפרתי את זה לחבר, הוא אמר ״את שמה לב שפספסת שרצת 18 ק״מ שזה 6 ק״מ יותר ממה שרצת עד עכשיו, זו הצלחה״.
ובמילים אחרות, לרוץ 18 ק״מ יכול להרגיש כמו כישלון נוראי או הצלחה מדהימה, תלוי לכמה הצלחות קטנות בדרך התייחסנו.

כמו כל מערכת יחסים מוצלחת שלי גם זו התחילה בזה שלא קיבלתי על ההתחלה מה שאני רוצה. ממנה. הריצה הכריחה אותי להשתנות, להתאמץ, להעניק מעצמי כדי שתהיה חלק מחיי

אין הצלחה בלי לפחות ניסיון אחד שכשל

הצלחה לא נמדדת בניסיון אחד שלא צלח.
בכל פעם שיצאתי מאזור הנוחות שלי בריצה, שמתחתי את גבולות היכולת שלי– ריצת 21 ק״מ, ריצת 6 ק״מ ב-30 דק׳ – נכשלתי. ונכשלתי שוב. אבל כל ניסיון כזה שכשל, קירב אותי עוד צעד בדרך להצלחה.
ובמילים אחרות, הדרך להצלחה רצופה באוסף של כישלונות מפוארים.

המרכיב הסודי להצלחה – שיתוף פעולה
כדי לרוץ ריצה טובה נדרש שיתוף פעולה בין הגוף, לראש לנפש.
כשאחד מהם מנסה להשתלט על האחרים לאורך זמן, הריצה משתבשת.
אני מפסיקה או מסיימת אותה מותשת וסחוטה, לוקחת ממנה שבוע חופש.
ובמילים אחרות, הדברים הכי טובים בחיים קרו כשאנשים הזיזו את האגו והשליטה ועבדו בשיתוף פעולה סביב אינטרס משותף. הדברים הכי טובים בחיי קרו כשהזזתי את האגו והשליטה ונתתי לגוף, למח ולנפש לשתף פעולה.

כי זה רק ספורט, רק ספורט
בשנים האחרונות גיליתי סוג חדש של ריצה שלא הכרתי, ריצה לכיף.
ריצה כזו בלי מטרה של מרחק או מהירות. ריצה שאני עולה על ההליכון ורצה כמה שבא לי ואיך שבא לי. ריצה שהיא לא חלק מתוכנית אימונים, ריצה שהיא חלק מהחיבור שלי לעצמי. ריצה לכיף שלי.
ובמילים אחרות, הנאה ללא מטרה יכולה להיות מטרה מדהימה בחיים

פנטזיית השליטה
אני יכולה לבוא עם תוכנית סדורה לריצה – כמה ק״מ, באיזה קצב ופתאום אזעקה, או טלפון שמקפיץ אותי הביתה, או סתם כאב בקרסול שמחייב עצירה.
ובמילים אחרות, אין לנו שליטה על שום דבר בחיים למעט על עצמנו.

הפוסט תובנות לחיים מהריצה הופיע לראשונה ב-אדומה - מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג.

התרופה לאנורקסיה היא אינטימיות

aduma — Wed, 13 Dec 2023 09:13:43 +0000

האנורקטית מנהלת קשר אינסטרומנטאלי עם העולם, עם אנשים, עם הגוף שלה. היא מוכוונת מטרה, כשיש לה מטרה מול העיניים שהיא צריכה להשיג היא לא תראה שום דבר בדרך אליה – היא תפספס את האנשים בדרך, את החוויות, את התהליך.
ככה היא נעה ממטרה למטרה.
מנקודה לנקודה.
מפספסת את הקוים שמחברים בין הנקודות.
מפספסת את החיים.

האינטימיות היחידה שהיא מכירה היא האינטימיות שהיא פיתחה מול המחלה.
אינטימיות הרסנית.

זה נשמע קל, לייצר אינטימיות. זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים.
אינטימיות דורשת את כל מה שברחתי ממנו במשך שנים: התמסרות, חשיפה, רגש, להסיר מסיכות, להיות לא מושלמת, לשחרר.
אני?

אדם צריך להרגיש שייך.
אי אפשר להרגיש שייכות בלי אינטימיות.
היכולת שלי לייצר קשרים אינטימיים עם אנשים איפשרה לי להבין שאני לא צריכה את האנורקסיה כדי להרגיש שייכת בעולם.
שאני יכולה להרגיש שייכת גם בדרך בריאה.

אני חושבת שהתרופה לאנורקסיה היא אינטימיות.
אז למה אני בורחת ממנה כל הזמן?

אני זוכרת את היום הזה שישבתי מול ידיד שלו ואמרתי לו בקול, אני רוצה להרים בלוג.
דיברתי במילים את החלום החוצה לעולם.
קודם כל מולו ואז מול עצמי.
״מה תוקע אותך לעשות משהו שהעיניים שלך נוצצות כשאת מדברת עליו?״.
מגבלה ועוד מגבלה.
אתגר ועוד אתגר.
בעיה ועוד בעיה.
תירוץ ועוד תירוץ.

הוא הסתכל עלי ואמר ״נשמע שאת צודקת. זה כנראה לא הזמן בשבילך. שימי את החלום הזה שלך כרגע בצד״. משפט כל כך חכם שלו.
״תחילת אפריל״ עניתי לו. העיניים שלי ברקו מדמעות. הלב שלי דפק ממש חזק.
״מה?״ הוא שאל.
״בתחילת אפריל הבלוג שלי יהיה מוכן״ התחייבתי. לו. לעולם. לעצמי.
״זה עוד חודש וחצי״. הוא ענה לי.
חייכתי אליו.

משם פשוט לא עצרתי.
עוד משימה שהסתיימה ועוד אחת.

לבחור שם לבלוג

הסתכלי על השורה הזו. והמילה ״אדומה״ פשוט קפצה לה לראש. כינוי שהצמידו לי בעבר.
״אדומה״. זה יהיה שם הבלוג שלי, החלטתי.

וככה בחרתי בשם ״אדומה״ מבלי להבין את המשמעויות העמוקות של השם הזה עבורי. משמעויות שאני מגלה ומופתעת מהן כל יום מחדש.

בקורס שעשיתי המדריכה נכנסה לכיתה עם חבילת סרטים ביד וביקשה שני מתנדבים.
״אני!״ אמרתי עוד לפני שהיא הספיקה לסיים את הבקשה.
שינוי קטן.
שינוי קטן שחל בי שפעם הייתי מפספסת כי הייתי ממוקדת בלחפש את השינוי הגדול.
גם אייל התנדב.
קיבלנו משימה, הוא צריך להוביל אותי במסלול מכשולים שרמת המורכבות שלו הולכת ועולה, כשהעיניים שלי מכוסות.
כשאני תלויה בו.

התמסרתי כולי להובלה של אייל בתחילת המסלול. איפשרתי לו להוביל אותי.

במשוב של סוף המשימה, אחת הסטודנטיות בכיתה, מישהי שבקושי החלפתי איתה מילה עד לאותה נקודה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי משפט אחד, חד, מדויק.
כוחן של מילים.
״כשנהיה לך קשה את מעדיפה לבד. במסלול הכוונה״.
אמרה וחייכה.
״בהתחלה אפשרת לאייל להוביל אותך, אבל כשנהיה לך קשה דרשת לבד״. היא המשיכה.
מדויקת נורא.
ואני, אני אוהבת דיוק. בעיקר כזה שחודר לי לנשמה.

היא צודקת.
כשקשה לי אני בוחרת להשתבלל.
אני בוחרת להתרחק מכל האנשים שמקיפים אותי בחיים שאני חשובה להם.
אני בוחרת לא לשתף.
אני בוחרת לא לחשוף.
אני בוחרת לא להראות את הקושי שלי, להחזיק בדמות החזקה שלי.
אני בוחרת לא להראות פגיעות, חולשה.

השתבללות. ריחוק. הימנעות משיתוף. מחשיפה. מלהראות את הקושי. את הפגיעות והחולשה.
לבד.

כשקשה לי אני בוחרת בלבד שלי.
כשקשה לי אני מוותרת על הזדמנות לייצר אינטימיות.

אני חושבת שהתרופה לאנורקסיה היא אינטימיות.
אז למה אני בורחת ממנה כל הזמן?

זה נשמע קל, לייצר אינטימיות. זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים. אינטימיות דורשת התמסרות, חשיפה, רגש, להסיר מסיכות, להיות לא מושלמת, לשחרר. אני?

כי שינוי זה דבר קשה.

לא קל לנו לשנות הרגלים. בעיקר כאלה שמלווים אותנו שנים. בעיקר כאלה שהפכנו למאסטרים בהם.

לשינוי יש 5 שלבים שמתוארים בחוכמה ב-״ספר החיים והמתים הטיבטי״ (1996):

שלב 1:
אני הולך ברחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני נופל לתוכו
אני אבוד, אני חסר ישע
אין זו אשמתי
לוקח לי נצח למצוא את הדרך החוצה

שלב 2:
אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו
אני שוב נופל לתוכו
אינני יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן
אבל אין זו אשמתי
ושוב לוקח לי נצח לצאת

שלב 3:
אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני רואה אותו
אני נופל לתוכו בכל זאת, כוחו של הרגל
עיני פקוחות
אני יודע היכן אני
זוהי אשמתי
אני יוצא מיד

שלב 4:
אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני עוקף אותו

שלב 5:
אני הולך ברחוב אחר

הרצון אולי הצורך שלי לייצר מערכות יחסים אינטימיות בחיי, מוביל אותי לשינוי עמוק ומשמעותי בחיי.
שינוי מרפא. אבל עדין שינוי. קשה. מורכב.

אני נמצאת בשלב 3 לדעתי….

הפוסט התרופה לאנורקסיה היא אינטימיות הופיע לראשונה ב-אדומה - מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג.

הרגל החזקה שלי

aduma — Fri, 10 Nov 2023 17:52:15 +0000

יודעים מה ההבדל בין דימוי עצמי לערך עצמי?

דימוי עצמי – הוא מכלול התכונות והמאפיינים שהאדם מייחס לעצמו או חושב שהסביבה מייחסת לו.
ערך עצמי – הערך שהאדם מייחס לתכונות ולמאפיינים שלו.

לדוגמה: דימוי עצמי – אני מצחיק.
אדם שגדל לדוגמה במשפחה שהומור הוא חלק מהאווירה המשפחתית בה, ייתן הרבה ערך לתכונה הזו שלו שתעלה את הערך העצמי שלו. בעוד שאולי אדם שגדל במשפחה של ״גאונים״ לא ייחס לתכונה זו חשיבות והיא לא תעלה את הערך העצמי שלו בעיני עצמו/

״מה התרומה שלי לעצמי, לאנשים שחשובים לי, לעולם?״ או במילים עממיות יותר ״מה אני אוהבת בעצמי?״.
זו שאלה שבמשך שנים, אם מישהו היה שואל אותי, הייתי נתקעת בלי תשובה.
אני זוכרת את הפרצוף המופתע של אותם אנשים שהפנו אלי את השאלה הזו. מבט של ״את לא רואה שאת…״.

אז ראיתי.

ראיתי שאני סקרנית.
ראיתי שאני חדורת מטרה.
ראיתי שאני פרפקציוניסטית.
ראיתי את החשיבה הלוגית הייחודית שלי.
ראיתי.
אבל לא ייחסתי לתכונות האלה חשיבות.
בראש שלי, הייתי בטוחה שכדי להצליח בעולם, להיות ״שווה״, צריך סט תכונות שונה לחלוטין מזה ששלי.

פחות ״סקרנית״ תכונה שגורמת לי להתפזר ויותר ״ממוקדת״.
פחות ״חדורת מטרה״ תכונה שגורמת לי להיות קשה עם עצמי, עם הסביבה ויותר ״גמישות מחשבתית״.
פחות פרפקציוניסטית״ תכונה שגורמת לי להימנע מניסיון ויותר ״מצוינות״.
פחות ״חשיבה לוגית״ שגורמת למח שלי לחפור ולחפור ויותר ״זרימה״.

וככה עם סל תכונות שאנשים חולמים עליו.
דימוי עצמי שאנשים מקנאים בו.
הסתובבתי בעולם עם ערך עצמי נמוך. מאוד.
עולם שתפסתי כגדול, ומפחיד, וכזה שיכול להיות בו המון רע.

וככה יצאתי למסע שנקרא ״החיים שלי״ עם תיק ריק. ריק מידיעה. שאני יכולה, בזכות עצמי, להתמודד עם כל מכשול, קושי, כאב שיגיע.

לפני כמה שנים היא ביקשה ממני להכין לעצמי רשימה.
אני קוראת לרשימה הזו היום – הרגל החזקה שלי.
רשימה שעונה על השאלה שבמשך שנים לא היתה לי תשובה אליה – ״מה התרומה שלי לעצמי, לאנשים שחשובים לי, לעולם?״
רשימה שבשנים האחרונות הוכחתי לעצמי כמה היא תורמת לי בחיים.

היא הולכת ככה. הרשימה:

מתמידה

מטרתית

אוהבת להשתנות

סקרנית

יש לי חשיבה לוגית

יכולת לפשט דברים מורכבים

חוקרת

פתוחה לדעות חדשות

חוצפנית חיננית

לא מוותרת

חזקה

יצירתית

חשופה

כנה

מייצרת חיבורים

אוהבת להיות לבד עם עצמי

מצחיקה

אחראית

יוזמת

מוקפת חברים

והיא ממשיכה

שני אבות יושבים בגינת שעשועים. האחד אומר לשני: ״הילדה שלך זו הילדה שכל הזמן נופלת מהאופנים?״ עונה לו האב: ״לא. הילדה שלי זו הילדה שכל הזמן קמה״.

ואז כמובן שקפצה לי לראש השאלה – ״ומה את לא אוהבת בחייך והיית רוצה לשנות?״.
הרגל שלי. לחפש את המקום להשתפר. כל הזמן.
ועל השאלה הזו, אין לי בעיה לענות ולענות ולענות במשך ימים. מומחיות כזו שלי.

אז התחלתי לענות עליה:

להבין שאני שולטת רק על עצמי – שאני יכולה לבקש, לשתף בצורך שלי אני לא יכולה לכפות.
לא לפחד מכישלון – להתייחס לכישלון כאל ניסיון, שלב בלמידה.
להיות יותר מסודרת – אני לא מוצאת כלום בבלאגן.

ועצרתי.
זה מספיק עבודה. אסיים אותה ואתקדם לשינוי הבא.
הסתכלתי על שתי הרשימות.
וחשבתי לעצמי שבחיים הישנים שלי הן היו הפוכות.
הרגל שלי. שהשתנה.
רשימה שלא נגמרת של כל מה שאני רוצה לשנות בחיי מול רשימה מצומצמת לפעמים ריקה של מה שאני אוהבת בהם.

ואז חשבתי לעצמי, כמה קל זה להתחיל את הצעד הראשון במסע השינוי שלי כשאני יודעת שיש לי רגל חזקה. כזו שתעמוד איתנה ויציבה על הקרקע כשאניף את הרגל השניה.

ונסיים בסיפור קצר.

שני אבות יושבים בגינת שעשועים.

האחד אומר לשני: ״הילדה שלך זו הילדה שכל הזמן נופלת מהאופנים?״

עונה לו האב: ״לא. הילדה שלי זו הילדה שכל הזמן קמה״.

ילד לומד על הרגל החזקה שלו דרך הוריו. איך?

שיקוף ועידוד – מראה מההורים שלו לכוחות והעוצמות שלו (בניגוד לביקורת)
הוכחה מעשית לכוחות שאמרו לו שקיימים בו – התנסות מעשית של הילד שתהווה הוכחה לשיקוף מהוריו (בניגוד לפינוק/חסות יתר)

מבוסס על רעיונות מתוך התיאוריה האדלריאנית.

התמונות בבלוג צולמו ע״י גל כץ. באינסטגרם –

galcatz_photography

הפוסט הרגל החזקה שלי הופיע לראשונה ב-אדומה - מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג.

פנטזיית המושלם שלי

aduma — Tue, 07 Nov 2023 08:38:58 +0000

הוא הסתכל עלי בעיניים דומעות ושאל ״למה החיים שלי תמיד עוברים לידי? למה אני מפספס אותם כל הזמן?״

במשך שנים האמנתי שיש כזה דבר ״מושלם״.
אימצתי גישת חיים ״אנכית״*, כזו שתופסת את החיים החברתיים כאילו הם מתנהלים על סולם.
סולם המתנשא עד השמיים ובנקודת השיא – המקום הראשון שלו, מצוי כל הטוב.
מצויים המושלם, השליטה המלאה, הביטחון המוחלט, הידע שאין לו גבול וכל מה שהוא ״הכי״.

במשך שנים רדפתי אחר המקום ה-״מושלם״ הזה. למקום הראשון בקצה הסולם. מקום שהאמנתי בכל ליבי שרק בו אוכל להיות סוף סוף ״מאושרת״, ״שלמה״, ״שייכת״, ״ראויה״.

וככה במשך שנים הגעתי למקום הראשון הזה שוב ושוב – סיימתי בהצטיינות כל דבר שעשיתי, יצאתי לקצונה, עשיתי שני תארים ראשונים במקביל, התקבלתי לעבודות נחשבות, קיבלתי פרויקטים יוקרתיים שהצלחתי בהם.
מקום ראשון.
ועוד מקום ראשון.
ועוד מקום ראשון.
לרשימה שהתארכה והתארכה.

ובכל פעם הרגשתי סוף סוף ״מאושרת״, ״שלמה״, ״שייכת״, ״ראויה״.
לרגע. רגע אחד קטן חמקמק.
שכמו שנכנס לחיי, כך הוא נעלם.

אני זוכרת שהדבר שהכי פחדתי ממנו הוא להיות סתם ״רגילה״. סתם ״כמו כולם״. סתם עוד אחת כזו על אחד שלבי הסולם.

מכירים את השאלות האלה שאנשים פשוט זורקים לאוויר, והתשובה שיוצאת לכם מהפה בכזאת טבעיות גורמת לכם לפתור לופ שהיה לכם שנים?
הוא שאל אותי ״אם היה לך שלט ענק לתלות, עם מסר לעולם, מה היית כותבת בו?״.
עניתי, תשובה שנורתה לחלל ״אני לא מושלמת! מבחירה**״.

והתשובה הפשוטה הזו שלי הסתירה בתוכה מורכבות אדירה שקיימת בתוכי.
והתשובה הפשוטה הזו שלי היתה קבלת החלטה. בחירה. אחרי שנים של התלבטות וחפירה.

ואיתה יצאתי למסע – מסע שבו הבנתי, הפנמתי, שאין כזה דבר מושלם בעולם.
מסע שבסופו בחרתי לוותר על ״פנטזיית המושלם״ שלי.
וויתור שיכולתי לעשות רק כשהבנתי את המחיר הגדול ששילמתי על תיחזוק ״פנטזיית המושלם״ בראש שלי.

רדיפה אחרי המושלם במחיר של פספוס החיים.

אנחנו גדלים בחברה שבה רזה זה טוב ושמן זה רע. תפיסה מעוותת שחודרת לילדים של כולנו.
תפיסה שפוגשת ילדה קטנה שמאמינה בכל ליבה שתוכל להרגיש שייכת רק אם תהיה מושלמת!.
ילדה שעבורה להיות סתם ״טובה״ זה כישלון, השפלה.
ילדה שעבורה להיות ״הכי טובה״ זה לא מספיק. יש לה ״מושלם להגיע אליו״.

עבור האנורקטית, ששואפת למושלם. ולא יכולה להסתפק בסתם להיות ״עוד מישהי רזה״.
רזה – זה טוב!
אנורקסיה – זה מושלם!

רוצים לעזור לה?
תעזרו לה לראות שאין כזה דבר מושלם בעולם.
של-״מושלם״ שהיא שואפת אליו יש מחיר כבד מדי. עבורה.
היא לא רואה את זה.

*מבוסס על רעיונות מתוך התיאוריה האדלריאנית

**אחרי שנים סיפרתי את הסיפור למנחה שהיתה לי והיא אמרה לי ״את לא מושלמת! נקודה. אין כזה דבר מושלם״.

קרדיט לתמונות המדהימות בפוסט לצלמת המוכשרת הדר רופא. אינסטגרם: hadar.roffeh

הפוסט פנטזיית המושלם שלי הופיע לראשונה ב-אדומה - מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג.

המפגש הראשון עם מפלצת הפחד שלי

aduma — Thu, 26 Oct 2023 15:14:47 +0000

גדלתי בבית שלא היתה בו לגיטימציה להרגיש ״רגשות שליליים״.
גדלתי בבית שעם מעט מילים והרבה מעשים העביר מסר שאסור לפחד או להיות עצובים.
גדלתי בבית שכשהייתי עצובה, והייתי צריכה רגע עם עצמי, ראיתי את המבט הלחוץ והדואג והעצוב בעיניים של ההורים שלי. מבט שהילדה המרצה שהייתי לא יכלה להכיל. מבט שמילא אותי באכזבה. שלי מעצמי. שאני מאכזבת את ההורים שלי.
מבט שגרם לי לעשות שוב מה שמצופה ממני במקום מה שאני רוצה.
לצאת מהחדר, ללבוש חיוך, לענות ״הכל בסדר״ לשאלה שאני הכי שונאת בעולם –
״הכל בסדר איתך?״.
גדלתי בבית שאמא שלי אף פעם לא היתה עצובה. כלומר היא היתה עצובה, במבט, אבל תמיד לבשה את חיוך ״הכל בסדר״ שלה מול העולם. מולי.

וככה הסקתי. מסקנה של ילדה. מסקנה שהפעילה את האישה שגדלתי להיות. מבלי שהבנתי.
שלפחד ולהיות עצובים זה רע. זה אסור!

וככה שנים ברחתי מ״הרגשות השליליים״.
זה מצחיק, רציתי לחסום כיוון אחד של הרגש – להפסיק להרגיש עצב, פחד. לא הבנתי שככה אני חוסמת גם את הכיוון השני של הרגש – התרגשות ואהבה ותשוקה.
וככה פשוט הפסקתי להרגיש. הכל.
שנים של פלאט רגשי.

וככה שנים ברחתי מ״הרגשות השליליים״.
דרך התמכרויות.
אנורקסיה.
צבא.
לימודים.
ריצה.

במשך שנים אהבתי להגיד שאני טוטאלית למה שאני עושה.
אני לא, אני מתמכרת למה שאני עושה. פשוט כי זו הדרך שלי לברוח. מהרגש. מהחיים.

לפני 4.5 שנים, פגשתי פעם ראשונה את מפלצת הפחד שלי. פנים מול פנים.
הסתכלתי לה עמוק בעיניים. לנשמה.
בכיתי. בכי של פורקן. בכי כואב. בכי עצוב נורא. בכי של ילדה קטנה.
בכיתי אחרי שנים שלא בכיתי, בכלל.
זה היה מפגש מיוחד. ביני לבין עצמי.
זה היה מפגש מיוחד. כי הבנתי פעם ראשונה, שאני יכולה לחזור בחיים ממפגש עם מפלצת הפחד המבעיתה שבי.

מפגש משנה חיים.

אומרים שלכל רצון אותנטי אמיתי שרוצה למשוך אותנו למעלה, יש מפלצת פחד מבעיתה שמושכת אותנו למטה.
למדתי שכשמפלצת הפחד מופיעה בחיי, אין לי ברירה אחרת חוץ מלתת לה את הבמה, לעשות את מופע האימים שלה בתוך המח והלב שלי – מופע שכולל דרמה, וסערה, ורקיעות רגליים, ומלא מפלצוני פחד נוספים שקופצים ונעלמים וקופצים.
מופע שמטרתו אחת לגרום לי לברוח ממנה.
כי כשאני בורחת ממנה, אני לא עוצרת רגע לראות אותה. להתחבר אליה במבט.
להבין שהיא רק נראית ומרגישה ומתנהגת כמו מפלצת פחד מבעיתה שמספרת בלופ את ״סיפור הפחד״.
להבין שהעיניים שלה מספרות סיפור אחר לגמרי. את ״סיפור הרצון״.
להבין שהפחד שהיא יורה החוצה לתוכי הוא הפחד שלה, מהרצון שלי.

וככה שנים ברחתי מ״הרגשות השליליים״. זה מצחיק, רציתי לחסום כיוון אחד של הרגש – להפסיק להרגיש עצב, פחד. לא הבנתי שככה אני חוסמת גם את הכיוון השני של הרגש - התרגשות ואהבה ותשוקה. וככה פשוט הפסקתי להרגיש. הכל. שנים של פלאט רגשי.

מפלצת הפחד שלי.
בסוף היא ילדה קטנה.

ילדה קטנה שכל מה שהיא צריכה כדי להירגע זה פשוט להזכיר לה את המקום שלה בחיי. את כל הפעמים שהוכחתי לה שהרצון שלי הוביל אותנו למקום מדויק יותר. גם עבורה. שהיא יכולה לסמוך עלי.
להזכיר לה שמולי מופע האימים שלה לא תופס. שמולי היא יכולה לשחרר את הפחד שלה מהרצון.
ופשוט לחזור למקום שלה. הבטוח. המוגן. השמור. עבורה. בתוכי.

מה יגרום למפלצת הפחד שלי לחזור למקום שלה?

לא להישאר עם הפחד שלי לבד – לדבר עם אדם אחר את הפחד מחוץ לראש שלי.
להשלים את המשפט – כשיש פחד מאוד גדול, הוא קופץ לנו למחשבה, אבל אנחנו לא נותנים לו להתפתח במחשבה. אנחנו מתחילים לדבר אותו אבל לא משלימים את המשפט. מפחד שאם נגיד את זה, זה יקרה. תשלימו את המשפט. תשחררו אותו מהראש והלב והנפש שלכם.
לכתוב את הפחד – כתיבה חופשית לעצמכם.

הפוסט המפגש הראשון עם מפלצת הפחד שלי הופיע לראשונה ב-אדומה - מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג.

זהירות הפרעת אכילה לפניך!

aduma — Thu, 12 Oct 2023 08:43:37 +0000

ימים קשים ומורכבים עוברים עלינו.
אנחנו נמצאים בתקופה שמאופיינת בתחושה של חוסר שליטה, אי וודאות, בדידות וחרדה.
תקופות כאלה הן קרקע פורייה להתפתחות או הגברה של הפרעות אכילה, בעיקר בקרב ילדים ובני נוער אבל לא רק!

בקורונה, תקופה שגם התאפיינה בתחושות הללו, חל זינוק של כ-56% בהיקף החולים בהפרעות אכילה שפנו לקבלת טיפול.

הפרעת אכילה היא מחלה שזיהוי מוקדם שלה הוא ההבדל בין החלמה מלאה להפיכת המחלה לכרונית בחייו של החולה בה. לסביבה הקרובה יש כח רב בזיהוי מוקדם ובמתן מענה יעיל ומידי.

בפוסט זה אביא סימנים לזיהוי מוקדם של התפתחות הפרעת אכילה – אנורקסיה, בולימיה, הפרעת אכילה כפייתית.

זהירות – אנורקסיה לפניך!

אנורקסיה היא מחלה שמתאפיינת בעיסוק כפייתי באוכל, בצורת הגוף ובמשקלו. האנורקטית מתייחסת למשקל שלה כאל המדד היחיד לקביעת הערך העצמי שלה בעולם. האדם שסובל מאנורקסיה לרב יהיה בתת משקל משמעותי.

תכונות אופי:

פרפקציוניסטיות מוגזמת – בכל תחומי חייה. כל דבר פחות מ-״מושלם״ נחווה ככישלון ומשפיע על תפיסת העצמי שלה.
דוגמה: המחברות שלה והכתב שלה אסתטיים ומדויקים, לבוש מאוד מוקפד.

חשיבה דיכוטומית – שחור או לבן. מותר או אסור. הצלחה או כישלון.
דוגמה: ציון במבחן שהוא פחות מ-95 נחשב לכישלון, אסור לאכול פיצה גם לא באירוע מיוחד.

התנהגויות:

פעילות גופנית מוגברת באופן כפייתי – במטרה לשרוף קלוריות ולדכא תיאבון.
דוגמה: פעילות גופנית לאורך כל שעות היום כמו ריצה, רכיבה על אופניים, כפיפות בטן, לרב לבד.

אוספת מידע תזונתי בצורה כפייתית.
דוגמה: זוכרת בעל פה טבלאות קלוריות, איסוף מתכונים.

עשויה להתעסק בהכנה והגשת מזון לאחרים – כאשר הרעב מציק לה. הדבר גורם לה סיפוק שהיא לא נשברת מול פיתוי האוכל.
דוגמה: עוסקת בקניית מצרכים, בישול, האכלה של אחרים.

לא טועמת מהאוכל שהיא מכינה.
דוגמה: מכינה אוכל לבני הבית אך לא תראו אותה אוכלת או טועמת ממנו.

אין גיוון באוכל שהיא אוכלת – ולאורך זמן המזונות ״שמותר״ לה לאכול הולכים ומצטמצמים.
דוגמה: כל יום אוכלת סביב אותה שעה את אותו סוג מזון.

נוהגת לשתות משקאות דיאט, תה צמחים לצד לעיסת מסטיק מרובה לדיכוי רעב.
אכילה של כמויות אוכל קטנות, חיתוך המזון לחתיכות קטנות להארכת משך זמן הארוחה.

תפיסות:

תפיסה מעוותת לגבי ממדי הגוף שלה – היא מתייחסת לעצמה כאל ״שמנה״, היא באמת רואה את עצמה ככזו.
דוגמה: בחנות בגדים תמדוד בגדים במידה L/XL כשהיא מידה S, בטיול שצריך לעבור דרך פתח קטן היא תהיה בטוחה שהיא לא עוברת בו.

זהירות – בולימיה לפניך!

בולימיה שונה מאנורקסיה. היא מאופיינת באפיזודות חוזרות של התקפי אכילה (בולמוסים) שמלוות עם תחושת אובדן שליטה על האכילה. לאחר הבולמוס יגיעו התנהגויות מטהרות / מפצות של צמצום כמו: הקאות, משלשלים או פעילות גופנית מוגזמת. גם כאן תפיסת העצמי שברירית ומושפעת מאופן האכילה. אדם שסובל מבולימיה לרב יהיה במשקל תקין, ולכן משקל אינו מדד למחלה.

חתכים בפרקי האצבעות כתוצאה מהקאות.
פגיעה בשיניים ובחניכיים בשל החומציות של הקיא בשלב מתקדם יותר של המחלה.
התבודדות לאחר ארוחות לצורך צמצום.
התנהגויות התמכרות או אימפולסיביות כגון: פעילות מינית מרובה, אלכוהול, סמים.
חוסר שליטה שמאפיין את כל תחומי החיים – מרגישים לא בשליטה, במיוחד בנושא האוכל.
תפיסה פנימית שאם ישחררו שליטה יאבדו אותה, הם מאמינים שברגע שהם מתחילים לאכול לא יצליחו להפסיק.
קושי להישאר באיזון וקפיצה בין מצבים קיצוניים – אכילה מופרזת / צום.

זהירות – הפרעת אכילה כפייתית לפניך!

הפרעת אכילה כפייתית מאופיינת באפיזודות חוזרות של התקפי אכילה (בולמוסים) שמלוות עם תחושת אובדן שליטה על האכילה אך ללא התנהגויות הצמצום שאחרי. אדם שסובל מהפרעה זו יהיה בעודף משקל לרב.

אכילה מהירה מהרגיל.
אכילה של כמות מזון גדולה בזמן שלא רעבים פיזית.
אכילה לבד ולא בנוכחות של אנשים.
תחושת גועל עצמי, דיכאון או אשמה לאחר האכילה.

אם זיהיתם את הסימנים המקדימים הללו אל תתעלמו – תפעלו.
יש לכם הרבה מה לעשות אם רק תהיו אמיצים לנשום עמוק ולפעול.

הפוסט זהירות הפרעת אכילה לפניך! הופיע לראשונה ב-אדומה - מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג.

אני לא מושלמת! ההיגיון הפרטי של האנורקטית

aduma — Tue, 26 Sep 2023 14:18:52 +0000

לפני שנה הקלטתי פודקאסט שהביא את תהליך ההתמודדות וההחלמה שלי מהפרעת אכילה שליוותה אותי במשך 25 שנים. בסיום הפודקאסט, המראיין, שאל אותי ״אם היה לך שלט גדול, עם מסר לעולם, מה היית רוצה שיהיה כתוב בו?״, עניתי בלי לחשוב ״אני לא מושלמת. מבחירה״.
שנה אחרי בקורס האימון האדלריאני, המרצה חידדה לי את המשפט במסגרת אימון שעשיתי בכיתה – ״את לא מושלמת. נקודה״.

בתואר שלי במתמטיקה היה לי מרצה שבכל פעם שהגעתי אליו, מתלוננת על זה שאני לא מצליחה לפתור את הבעיה שנתן, הוא היה אומר לי ״לפעמים כדי לפתור בעיה כל מה שצריך הוא לשנות את נקודת המבט״.
לפני שנה וחצי התחלתי את קורס האימון במכון אדלר, שבמסגרתו שיניתי את השאלה שמובילה אותי מ-״למה דווקא אני?״ ל-״מה הרווח שלי מהאנורקסיה?״.
שיניתי את נקודת המבט.

סגנון חיים הוא הסגנון המיוחד של כל אחד מאיתנו. זה הסגנון שמאפיין את תפיסת הדברים שלנו, את הדרך שבה אנו מפרשים דברים, את התגובה הרגשית שלנו לדברים ואת הפעולות שאנחנו עושים. כלומר סגנון חיים בא לידי ביטוי בארבעה תחומים: תפיסה, חשיבה, הרגשה ופעולה⁽¹⁾.

סגנון החיים הוא מערכת ההפעלה של האדם, הוא למעשה ״החוק הייחודי של תנועת האדם״ שמספקת לנו כושר ניבוי לתפיסה, חשיבה, הרגשות והפעולות שלנו, לכן חשוב לנו להכיר את סגנון החיים שלנו, זו הדרך שלנו להכיר את עצמנו.

לפי אדלר, אדם שמכיר את סגנון חייו יבין גם את המטרות שלו בדרך לשייכות, את הדברים שלעברם הוא חותר וגם את הטעויות הבסיסיות שלו. סגנון החיים הוא למעשה מערכת המושגים המיוחדת של האדם שהוא צריך לפתח כדי להגשים את עצמו כדי לפעול ב-3 משימות החיים: עבודה, אהבה וחברות⁽¹⁾.

הגורמים שמאפשרים לאנשים ״בריאים״ למלא את משימות החיים ולהתמודד עמן הם:

אמונה עצמית – בעלי אמונה עצמית מאמינים שהם יכולים, שהם מספיק טובים כדי להתמודד עם משימות החיים. אין זה אומר שהם מושלמים או הטובים ביותר
האומץ לבחור אחרת – לנסות לפעול בדרך חדשה גם אם אין ביטחון שתצליח
אופטימיות – הבסיס שמאפשר לאדם הבריא את האומץ לנסות לפעול אחרת. מאפשרת התמודדות טובה יותר במקרה שדברים לא הצליחו
הזדהות עם ההיגיון הכללי – היכולת והנכונות להבין את ההיגיון הכללי של החברה ולהזדהות פחות או יותר עם הדברים המקובלים שהחברה קבעה לעצה

הבעיה בסגנון החיים מתחילה הרבה פעמים כאשר אומרים ״רק אם…״.
״רק אם אני מושלמת, אני שווה״.
אז הכל מצטמצם לתנאי שחייב להתקיים אחרת תחושת הערך והשייכות נפגעת. אנחנו יוצרים הרבה פעמים צמצום כזה משום שזה חיוני, משום שאז הקו המנחה מתבהר מאוד.

בספרה של נירה כפיר, אסטרטגיות חיים⁽²⁾, מפורטים 4 סגנונות חיים:

העליון – The Superior
המרצה – The Pleaser
השולט – The Controller
הנמנע – The Avoider

סגנון החיים שפיתחתי הוא מסוג עליונות, אך גם פה זה שודרג מ-״להיות הכי״ ל-״להיות מושלם״.

סגנון חיים מסוג ״להיות הכי״ מתאר אנשים שתמיד רוצים ״להיות יותר״, ״להיות הכי״ ו-״להיות עליון״. אלה אנשים שמראש לא נכנסים למצבים שבהם לא מובטח להם שיהיו ״הכי״.
סגנון חיים ״להיות מושלם״ הוא הקצנה של ״להיות הכי״. זהו סגנונם של אנשים שלא מקבלים שאין שלמות ולא מקבלים את עצמם כשהם נכשלים. הם מאמינים שהם מוכרחים להיות מושלמים⁽¹⁾.

אנורקסיה היא נוירוזה לפי התיאוריה האדלריאנית.
על פי התיאוריה האדלריאנית, אדם עלול להתחמק ממילוי משימות החיים על ידי יצירת סימפטומים גופניים שיהוו עבורו תירוץ להימנעות. אפשר לזהות תמיד את הרגע שבו מתחילה המחלה הנוירוטית. נוכל לכנות אותו ״מצב של משבר״, שבו מציאות החיים אינה מאפשרת לאדם לתפקד לפי סגנון החיים האופייני לו. המחלה הנוירוטית נועדה לגונן על האדם הנוירוטי בפני הסכנה שיגלה שהוא חסר ערך⁽³⁾.

היציאה של אמא שלי לעבודה לראשונה בחיי לא היתה רק יציאה פיסית מהבית אלא היוותה גם ניתוק רגשי עבורה מהבית, ממני. זה היה ״מצב של משבר״ שחוויתי בחיי.
זו היתה טראומה של ממש. במשך שנים הרגשתי רע עם המחשבה להגדיר אותו ככזה. שהרי יש ילדים שחווים מוות, התעללות, אונס. ואני, אמא שלי רק יצאה לעבוד. אבל אז קראתי את הספר ״בממלכת הרוחות הרעבות״ (גאבור מאטה), שבו הגדירו טראומה בצורה שגרמה לי להרגיש בנח להגדיר זאת כך – ״טראומה היא אירוע סובייקטיבי, שהאדם שחווה אותה חש סכנת חיים אמיתית. התחושה היא אמיתית לא הסכנה״.

סגנון החיים מסוג עליונות – ״להיות מושלם״, סגנון חיים שהתפתח בילדות המוקדמת שלי משילוב של תורשה, המשפחה שבה גדלתי, דרכי החינוך והערכים, היה זה שיצר תשתית טובה לאנורקסיה להיכנס לחיי. אבל הביטוי שלה בחיי השתנה ככל שעבר זמן בתוכה.
בתחילת הדרך לצד המחלה, המחלה מאוד מדויקת לילדה, ההישגיות והפרפקציוניזם שפועמים בה באים לידי ביטוי בבחירה בה. הצורך במושלם. צורך שלא ניתן לסיפוק.
הצורך גם לגוף מושלם.
הילדה, שאובססיביות היא חלק ממנה, הופכת להיות אובססיבית גם לאוכל ולמשקל וכך דיאטה תמימה הופכת אצלה להפרעת אכילה. כך נוצר מצב שבו, היא הופכת להיות ממש טובה בהפרעת האכילה וככל שעובר הזמן זה בא על חשבון ההשקעה שלה בתחומים אחרים בחיים.

נוצר גלגל כזה שלאורך זמן שבו המחלה משתלטת על הילדה, על החיים שלה, היא מתרחקת ממשימות החיים שלה, מתמקדת בעיסוק במחלה. דבר שיוצר חוסר בטחון אצלה לחזור למשימות החיים, גם אם היתה רוצה – כי היא כבר ״לא הכי טובה״, ״מושלמת״ בהם כמו שהיא חייבת להיות.
זו הדרך של המחלה להשאיר את הילדה שצריכה ״מושלם״ כבולה אליה.

בספרה לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים, מתארת אנאבלה שקד⁽⁴⁾, שתי צורות ביטוי של סגנון חיים מסוג עליונות שמתחברות לצורך באנורקסיה כחלק מחיי הילדה באופן הבא:

ההישגי – אנכיסט – כאן הפרפקציוניזם מופיע בצורה של מעגל אינסופי של הצבת יעד לא ריאלי, השגתו ואתגורו. מרדף אחר המפגש הרגעי עם הדמות המושלמת לפי הגדרתה של האנורקטית.
הנמנע – כאן הפרפקציוניזם מופיע בצורה של הימנעות וצמצום עצמי מכל תחום שהיא עלולה להיות פחות ממושלמת.

האנורקסיה מהווה עבור הילדה דרך להימנעות מחיים ״שגדולים״ עליה מדי. חיים בעלי ערך רק אם הם מושלמים. שהיא נחשבת לבעלת ערך בהם רק אם היא מושלמת.

האנורקטית, היא ילדה שצריכה ״מושלם״, שהיא תהיה מושלמת בכל דבר שהיא בוחרת או עושה.
כאשר יש סיכוי לפגיעה במושלמות שהיא צריכה, היא נמנעת.
התהליך מול הפרעת האכילה היה הדרגתי, איטי ומאוד מותאם אישית לילדה הקטנה שהייתי.

זה לא שקמתי בוקר אחד והפסקתי לאכול. כל פעם היה שינוי קטן נוסף. כל פעם היה שינוי קטן נוסף שקירב אותי לקיצוניות.
זה בכלל התחיל מדיאטה פשוטה, כזו שהמטרה שלה להוריד 2-3 ק״ג בדרך לגוף מושלם.
זה בכלל התחיל מכמה מזונות שאסור לי לאכול. שיש בזה הרבה היגיון. פיצה. לחם. שוקולד.
זה בכלל התחיל מהליכה של חצי שעה ביום. שיש בזה הרבה היגיון. בכל דיאטה הרי משלבים קצת ספורט. זה בכלל התחיל מהתמדה שגרפה המון מחמאות מהסביבה הקרובה.

המים בסיר התחממו לאט. אפשרו לילדה הזו לפספס את התמונה הגדולה. שהיא מזמן חצתה את הגבול הדק שבין התמדה לאובססיה. שבין דיאטה לאנורקסיה.

ופתאום ה-2-3 ק״ג הופכים ל-20.
ופתאום הכמה מזונות שאסור לי לאכול, הפכו לרשימה ארוכה ובלתי נגמרת כזו, עד שהיה קל יותר לזכור מה מותר לאכול במקום מה אסור.
ופתאום מחצי שעה הליכה ביום, עסקתי בספורט בכל דקה פנויה.
ופתאום אני חסרת שליטה בקרוסלה שאני בחרתי לעלות עליה. בהתחלה בבטחה.

משך הזמן בתוך המחלה קריטי לסיכויי ההחלמה ממנה. הסיבה לכך היא שזו מחלה שמשתלטת לילדה על הזהות, מוחקת את מי שהיתה ע״י צמצומה במשימות החיים שלה – עבודה, אהבה וחברות.

השנים בתוך המחלה גורמים לילדה לחיות בבועה. חייתי לצד המציאות שכולם חיים. רואים. חווים. חייתי בשני עולמות מקבילים.
התהלכתי בעולם כאחת האדם אבל הייתי שונה. מיוחדת. אחרת.
התעסקתי בצורה אובססיבית במה אכלתי. כמה רצתי. כמה מדרגות עליתי. כמה שעות (לפעמים ימים) יש לי עד לארוחה הבאה.
עיסוק אובססיבי שמילא אותי עד שלא נותר בי מקום לכלום. עד שלא נותר בי מקום לעצמי. לחיים.

ככל שעבר זמן בתוך המחלה, כבר לא היה משנה לי כמה הייתי מוצלחת במציאות, בסוף הייתי מודדת את עצמי לפי השאלה – ״האם עליתי 200 גרם או ירדתי?״.
הערך העצמי שלי הצטמצם לתחום הספציפי הזה מסיבה מאוד פשוטה – כי שם אני מושלמת, אני עומדת בפני צורך הישרדותי ״שאנשים רגילים״ לא יכולים לעמוד בו. ככל שעבר זמן איבדתי את המיומנויות שלי במשימות החיים האחרות שלי. כך נוצר מעגל אינסופי שבו האנורקסיה הגנה עלי מפני כישלון, או יותר נכון, מפני חשיפת אי המושלמות שלי במחיר של צמצום עצמי, הקטנת האפשרויות, החוויות והתרומה שלי לעולם.
עם השנים המחיר של ההימנעות הזו הלך וגדל, והפך למופרז ובלתי מתקבל על הדעת.

אנורקסיה היא מחלה שמספקת לילדה הגנה מהעולם במחיר הימנעות מהחיים. האנורקסיה מהווה עבור הילדה דרך להימנעות מחיים ״שגדולים״ עליה מדי. חיים בעלי ערך רק אם הם מושלמים. שהיא נחשבת לבעלת ערך בהם רק אם היא מושלמת.

הדרך להחלמה היא חזרה איטית, בצעדים קטנים, להשתתפות של האנורקטית בחיים. להחזיר אותה ממעגל הייאוש למעגל האומץ.

(1) יותם, א׳ (2014). להבין את עצמך, את משפחתך ואת ילדיך, אוריון הוצאת ספרים.

(2) כפיר, נ׳ (2009). אסטרטגיות חיים, מכון מעגלים.

(3) דרייקורס, ר׳ (1994). יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית, מכון אדלר.

(4) שקד, א׳ (2019). לקפוץ למים – מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים, מודן הוצאה לאור.

התמונות בפוסט זה צולמו ע״י הדר רופא

הפוסט אני לא מושלמת! ההיגיון הפרטי של האנורקטית הופיע לראשונה ב-אדומה - מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג.

אנורקסיה לרצון

aduma — Sun, 06 Aug 2023 05:36:11 +0000

זו נקודה שממש חרוטה לי בזיכרון, ובלב, ובגוף.
הנקתי את הילד הקטן שלי, הסתכלתי עליו במבט מלא אהבה והערצה. איחלתי לו שתמיד יהיה מאושר.
והמשפט הזה, ״הפשוט הזה״ לכאורה, הציף אותי. הציף בי, ילדות.
היה הנקודה הראשונה בזמן של תחילת פרק ב׳ בחיים שלי.

קו הזינוק למסע שלי.

מסע שידעתי איפה הוא מתחיל ולא היה לי מושג היכן הוא נגמר.
מסע שהיום אני מבינה שאין לו נקודת סיום במקום או בזמן מסוים.
מסע החיים שלי.

בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאושר זה מצב של תודעה, הוויה. שכדי להרגיש אותו אני צריכה להפסיק את המלחמה שבתוכי. זו שהרגשתי שנים בתוכי. זו שמעולם לא עצרתי להבין.
בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאני כבר שנים צועדת במסע החיים שאחרים רצו עבורי.
בנקודה הזו הבנתי מבלי להבין, שאולי הגיע הזמן להיפרד מהשביל שהכרתי, שצעדתי בו שנים. לבחור בשביל שהוא שלי. גם אם הוא לא יפה ונוצץ ומספק. אחרים.

שביל שהוא מושלם מהסיבה הפשוטה שהוא השביל שלי.

—————————————-

לאדם, כל אדם, כן גם אתם, יוצאי הדופן. המיוחדים. יש שני דחפים מרכזיים שהם המנוע שלו לתנועה בחיים. הם הדלק שלו במסע החיים שהוא בוחר.
הדחף לאותנטיות.
הדחף להיקשרות/שייכות.
במקרה של קונפליקט בין שני הדחפים האלו, האדם תמיד יבחר בהיקשרות ובשייכות. יוותר על האותנטיות. שלו.

הצורך להיקשר ולהרגיש שייך הוא צורך הישרדותי, בסיסי עבור אדם, כמו אוויר לנשימה.
כשיש תחושת שייכות, האדם פנוי לחיים. כשאין תחושת שייכות, האדם עסוק רק במרדף אינסופי ומתיש להשיגה.

ריצוי.
פעולה שאדם עושה שמנוגדת לרצון האותנטי שלו כדי לרצות אחרים. במילים פשוטות, בחירה חוזרת של האדם ברצונות האחר על פני רצונותיו.
כשאתה מרצה אתה מרגיש כיווץ כזה בלב.

רצון.
ריצוי של עצמי ולא של אחרים.
פעולה שאדם עושה שנמצאת בהלימה עם הרצון האותנטי שלו, ללא ליווי של תחושות אשמה על כך.
כשאתה רוצה אתה מרגיש התרחבות כזו בלב.

המנוע לריצוי הוא פחד. פחד לאבד שייכות.
המנוע לרצון הוא אהבה. אהבה לעצמך ולסביבה שלך.
לכאורה, ברור שנרצה לבחור באהבה על פני הפחד.
רק לכאורה.
ילדים מחוברים לרצון האותנטי שלהם באופן מאוד טבעי.
אין להם פילטרים לרצון שלהם.
הם אומרים מה שהם מרגישים. מה שהם רואים. מה שהם חווים.
אין להם בעיה להגיד, לבקש ולדרוש בדיוק את מה שהם רוצים או צריכים.

גם אנחנו היינו ילדים כאלה. עד ש…
עד שפגשנו חזיתית את עולם המבוגרים. מול ההורים שלנו ואז מול האחרים.

אנשים מרצים הם כאלה שגדלו בתחושה שהפכה לאמונה. אמונה סובייקטיבית שלהם על עצמם, על אנשים, על העולם. שאין להם רשות לרצות.
בילדותם, הם חוו מערכת יחסים לא מיטבית מול הרצון שלהם.
כשהרצון שלהם יצא מהראש, אולי הלב שלהם, לאוויר העולם, הם חוו התנגדות, ביקורת, בושה, השפלה, כעס מאנשים. אנשים שהם צריכים אותם כדי לשרוד בעולם.

הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, משהו. מישהו.
הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, כאלה שמזיזים את הרצונות והצרכים שלהם הצידה. בגלל. בשביל.
הם ראו, חוו יום יום, 24 שעות 7 ימים בשבוע, הורים מרצים, והפנימו.

ובתור ילדים הם הסיקו מסקנה על העולם. סימן קריאה שילווה אותם מבלי שהם יבינו בכלל.

קול של ההורים שלהם, החברה, הסביבה שיהפוך לקול הפנימי שלהם בעתיד. יגרום להם להאמין שהם הולכים אחרי הלב. שלהם.
אם אני רוצה, אני אשאר לבד.
כדי להיות שייך אני צריך לרצות (ריצוי). להשאיר את הרצון האותנטי שלי בצד.
כדי להיות שייך למשפחה שלי אני צריך לרצות את ההורים שלי.
כדי להיות שייך לעבודה שלי אני צריך לרצות את הבוס והעמיתים שלי.
כדי להיות שייך בתוך הזוגיות שלי אני צריך לרצות את בני הזוג שלי.
כדי להיות שייך למשפחה שלי אני צריך לרצות את הילדים שלי.
וזה מתפשט לכל מעגלי החיים.
קונפליקט.
אותנטיות מול היקשרות/שייכות.

ריצוי הוא דפוס התנהגות.
זו אסטרטגיה של אדם לשמור על תחושת השייכות שלו מול אנשים אחרים.
ריצוי הוא אסטרטגיה לשייכות.
ולמה חשוב שנבין את זה? כי אסטרטגיה היא בחירה, ובחירה אפשר לשנות.

אני לא אדם מרצה!
למדתי לרצות (ריצוי) כי הפחד להישאר לבד בעולם חזק יותר. מהרצון. שלי.

ריצוי ורצון.
עיסוק בריצוי הוא עיסוק ברצון.
השאלה המרכזית היא רצון של מי?

״בדרך כלל לאנשים יש תמונה של הילדים שלהם, הכלב שלהם, בן הזוג שלהם על המסך בפלאפון. זה מאוד מוזר שיש לך תמונה של עצמך על המסך״.
התשובה פשוט יצאה מתוכי ״זו הדרך שלי לזכור תמיד ללכת אחרי הרצונות שלי. קודם כל אני״.
התשובה הזו שלי עברה הרבה גלגולי דיוק במח הלא מרפה שלי.

ללכת אחר הרצון שלנו יכול להיתפס כמשהו מאוד אנוכי, אגוצנטרי.
אני זוכרת שהתחלתי את דרכי במסע.
אני זוכרת כמה תגובות קיבלתי מהסביבה. דווקא הקרובה.
אולי הם רצו אותו דבר לעצמם? ללכת אחר הרצון שלהם? קינאו בי שאני מספיק אמיצה?
אולי פתאום כבר הפסקתי להיות ״הנוחה״, זו שמתאימה את עצמה?
אולי. ואולי לא.

ללכת אחר הרצון שלנו יכול להיתפס כמשהו מאוד אנוכי, אגוצנטרי. עבור אדם שיש לו עניין עם ריצוי.
כי עבור אדם שכל חייו חי עם ידיעה פנימית עמוקה שלרצון שלו יש מקום בעולם. עבור אדם כזה, הבחירה ברצון שלו, הבחירה לשים גבול, הבחירה להגיד ״לא״ היא לא בחירה שמכוונת נגד אדם אחר. היא בחירה שמכוונת בעד. בעד עצמי.
עבור אדם שכל חייו חי עם ידיעה פנימית עמוקה שלרצון שלו יש מקום בעולם, זה מאוד טבעי לתת מקום גם לרצון של אחרים.

אתם יכולים לדמיין שיש מעליכם ציור של סוללה. כזו שיש אירועים בחיים שלכם שמטעינים אותה וכאלה שמרוקנים אותה.
כשאנחנו מרצים.
כשאנחנו הולכים נגד הרצון האותנטי שלנו. בעד הרצון של אחרים.
אנחנו מרוקנים את הסוללה שלנו.
וזה די מובן כשמבינים את מנגנוני ההפעלה של הדבר המורכב הזה שנקרא ״בן-אדם״.

יש שני גזלני אנרגיה משמעותיים בחיינו – הסתרה ומאבק.
בריצוי אנחנו מסתירים את הרצון שלנו ונכנסים למאבק. מאבק על הבחירה. בנו או באחר.
כשאנחנו מרצים אנחנו מרוקנים את הסוללה שלנו.
כשאנחנו רוצים אנחנו מטעינים את הסוללה שלנו.
וככה אנשים מרצים מסתובבים עם סוללה ריקה בעולם, ואנשים עם סוללה ריקה הם פחות טובים לסביבה. יש להם פחות מה לתת. להעניק. הם נכבים.

״זו הדרך שלי לזכור תמיד ללכת אחרי הרצונות שלי. קודם כל אני״. משפט ממש לא אנוכי. שלי. משפט שמבין שרק ככה יש בתוכי מה לתת לאנשים המשמעותיים בחיים שלי.

הייתי ילדה הורית. זה מונח בפסיכולוגיה.
ילד הורי הוא ילד שקיבל על עצמו את תפקיד ״המבוגר האחראי״, הוא ילד שנדרש למלא מגיל צעיר צרכים של אחרים, ההורים לפעמים גם האחים שלו, בתקופה שהוא אמור לגלות ולחקור את צרכיו. בתקופה שעדין לא הגיע לבשלות הנפשית והרגשית הנדרשת כדי להפוך ל-״מבוגר״ בעולם.
ילד הורי מבצע תפקיד שלא מתאים למקום ההתפתחותי שהוא נמצא בו. תפקיד שאף אחד לא הכין אותו אליו. שאין לו כלים בעיקר רגשיים לבצע אותו.
הוא ילד שמשחק כל ילדותו משחק לא הוגן.

ילד הורי עסוק באיתור, זיהוי וחיזוי צרכיו של ההורה שלו. בתקופה שהוא אמור בכלל לחקור, לזהות ולחזות את הצרכים של עצמו. זהו ילד שיתקשה לזהות ולהתחבר לצרכיו, מאחר ומעולם לא רכש את המיומנות של ״להגיד בקול לעולם״ למה הוא זקוק או צריך.

ילד הורי עסוק באיתור, זיהוי וחיזוי צרכיו של ההורה וזה הופך להיות דפוס פעולה שלו. המומחיות שלו. מומחיות שתפגוש אותו בכל מערכות היחסים העתידיות שלו. הוא יהפוך למבוגר מרצה, שעסוק במילוי צרכי האחר כדי להרגיש סיפוק ומשמעות וערך עצמי.הוא יתקשה לנהל מערכות יחסים שוויוניות וימצא את עצמו בלופים חוזרים של מערכות יחסים שבהם הוא נענה לצרכי האחר על חשבון הצרכים שלו.

הייתי ילדה הורית שפיתחה אסטרטגיה של שייכות בעולם – ריצוי.
שנים של ריצוי. שבהן התנתקתי עוד קצת מעצמי. נעלמתי עוד קצת לעצמי.
שנים של ריצוי. שבהן בכל מפגש ביני לבין עצמי חזרה תחושה שהלכה והתעצמה של זרות.
שנים של ריצוי. שבהן אילפתי את הרעב שבתוכי, רעב שהבהב לי ששוב לא האכלתי את הרצון שלי. ששוב האכלתי את רצון האחרים.
הפכתי זרה לעצמי.

וככל שעבר הזמן המפגשים עם עצמי, מפגשים סביב כאב, עצב, פחד, קנאה. היו מרתיעים יותר ויותר.
זה מרתיע לפגוש אדם שזר לי.
זה היה מרתיע לפגוש אדם שזר לי. היום זה מסקרן אותי נורא.

ולריצוי יש המון מחירים. פיסיים ונפשיים. בחיים.

מאבקים פנימיים – בחירה באחרים שגורמת לנו להרגיש בתוכנו בגידה. ששוב בגדנו בעצמנו.
עייפות מצטברת – כמו דלי עם חורים. גדולים. לא משנה כמה נטעין את עצמנו בדברים אחרים, נרגיש ריקנות. שהמים בדלי שלנו בורחים.
בדידות – נייצר רק מערכות יחסים רדודות מול אנשים. עוד חיבור לוגי שנוצר בילדותנו ומלווה אותנו שנים. אנחנו מרצים אחרים שחשובים לנו, אז אם לא יהיו לנו אנשים חשובים בחיים נפסיק לרצות. ריחוק חברתי.
דיכוי – של הנפש שיבוא לידי ביטוי בגוף.

מחירים קשים ששילמתי שנים רבות בחיי.
מחירים קשים, אבל כנראה שלא מדי, לעומת הרווחים שהשגתי מהריצוי.
שייכות בעולם.
עד שעמדתי על קו הזינוק למסע החיים שלי.
המסע שלי להפוך ממרצה לרוצה.
מסע ששם לי זרקור שאני יודעת לגמרי להגיד ״מה לא״. אבל שאין לי מושג ״מה כן״.
שאני יודעת להגיד מה אני לא מקבלת מול האחר, מה מפריע לי. אבל שאין לי מושג להגיד מה אני רוצה שיקרה אחרת מולו.
שאני מאסטרית בלזהות את הרצון והצרכים של האדם מולי. אבל שאין לי שום מילים או כלים או הרגלים לזהות את שלי.
מסע ששם לי זרקור על זה שאין לי מושג מה התשובה לשאלה הפשוטה. לכאורה. מה אני רוצה בכלל?

ובמסע הזה, נזרקתי לקצה השני של הסקאלה.
ממרצה לרק רוצה. רוצה!!! הרצון שלי במרכז. רק הרצון שלי. לא של אף אחד.

פרדוקס הרצון.
אחד החוקים במשחק החיים הוא שאם אתה רוצה בוודאות שמשהו יקרה בחייך, תפחד ממנו. ממש.
המנוע לריצוי הוא פחד. פחד לאבד שייכות. להישאר לבד.
כשאני מרצה או רק רוצה! בשניהם אני לבד.
בראשון אני מרחיקה ממני אנשים כדי להימנע מבגידה, בעצמי.
בשני אנשים מתרחקים ממני כי אני לא רואה אותם. לא נותנת להם מקום. לרצונות ולצרכים שלהם. רק הרצון שלי נחשב.

לקח לי זמן להבין שכשמתחילים לעסוק ברצון שלנו, צריך להיות מוכנים להיות גם לא מרוצים.
שאם ברצון אנחנו עוסקים. אז כולם רשאים ללכת בעקבותיו. שיש מקרים שיש התנגשות רצונות. שאקבל לפעמים גם לא.

ממרצה
לרק רוצה!
לרוצה שלא תמיד מרוצה.

מסע החיים שלי.

אבל איך עושים את השינוי הזה?ריכזתי כמה כלים שימושיים למעבר מריצוי לרצון:

קבלה – הכרה בזה שלהגיד ״לא״ זה מפחיד נורא. זו אסטרטגיה ששירתה את הילד הקטן שהיינו. שסיפקה צורך הישרדותי – שייכות. ההכרה מאפשרת קבלה. קבלה שזה מסע, עם עליות וירידות בתוכו.
לעצור את האוטומט – כשמישהו מבקש/דורש/מצפה מאיתנו למשהו ויש לנו כיווץ כזה בלב. לזהות את האוטומט שמתחיל לצוף בתוכנו ולעצור אותו ע״י משפט פשוט ״אני אחשוב על זה ואחזור עליך״. משפט שמאפשר לנו זמן לעבד ולבחור אחרת.
שיח ערכים – לעדכן גרסה לעולם הערכים שלי, הערכים שלי הם המצפן לרצונות והצרכים שלי. כשאני מבינה מהם, אני מבינה טוב יותר את הרצון שלי. וכשאני יודעת מה אני רוצה, אני מפסיקה להיות צריכה למלא את חלל הרצון ברצונות של אחרים.
לחגוג הצלחות קטנות – בכל פעם שהצלחנו לעמוד מול רצון האחר ולהביא את הרצון שלנו, גם אם הוא לא התקבל בסוף, זו הצלחה. הצלחה שראויה שיחגגו אותה. חגיגה שנותנת כוח להמשיך לרפא את עצמנו. מעצמנו.
תיקון – בכל פעם שלא הצלחנו לעמוד מול רצון האחר ולהביא את שלנו, לזכור שברב המקרים אפשר לתקן. אפשר לחזור לאדם ולהגיד שאחרי מחשבה, כרגע זה לא מתאים לנו.
מציאת עוגנים לחיבור לרצון – הכנסה ללו״ז עוגנים שיאפשרו לנו להרהר כל הזמן ברצון שלנו. הרי הרצון שלנו הוא מאוד חמקמק. הוא רלוונטי אך ורק לנקודה אחת בזמן. נקודה שבה אנחנו בוחנים אותו. העוגנים שאני מצאתי לעצמי הם ריצה, מסיבות טראנס, כתיבה, קשרים משמעותיים וחשופים.
תזכורת יומיות לעצמי – שומר מסך בטלפון, משפט בכתב מראה על המראה, כזה שיזכיר לך בכל רגע שאת מסתכלת בה. כמה את יפה כשאת פשוט רוצה.

הפוסט אנורקסיה לרצון הופיע לראשונה ב-אדומה - מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג.

קשב וריפוי

aduma — Tue, 18 Jul 2023 06:55:02 +0000

הילדה שלכם נכנסת הביתה. אתם אחרי יום עמוס בעבודה.
היא מתיישבת בסלון ומשתפת אתכם בכאב גדול שלה
העליבו אותה בכיתה
חברה שלה לא התייחסה אליה כל היום
בחרו בה אחרונה למשחק קבוצתי
היא לא הצליחה בבחינה

איך אתם מגיבים? הקיפו את התשובה הנכונה עבורכם.
נותנים לה עצות
אומרים ״אמרתי לך״
משתמשים במילת הקסם המפוקפקת ״למה״ – למה העליבו אותך? למה יצאת עם חברות ולא למדת?
מנרמלים את הרגש שהיא מביאה – ״זה קרה גם לי כשהייתי ילדה״, ״את מגזימה, זה לא כזה..״
מביאים פתרונות – ״פעם הבאה תעשי…״
נכנסים לחרדה, מרחמים עליה, מזדהים.

כמה מכם עברו על הרשימה ולא הקיפו אף פעולה?
כמה מכם פשוט היו מקשיבים? שואלים שאלות מתעניינות? אומרים בלי מילים ואולי עם ״ספרי לי עוד״.

לפעמים כל מה שילד (אדם) צריך הוא הקשבה אמפטית.

פירמידת התקשורת מורכבת ממספר שכבות.
בבסיס הפירמידה נמצאת ההקשבה.
בקצה הפירמידה נמצאות הדרישות.

כדי לבנות בסיס יחסים של אמון, שיתוף, פתיחות וקירבה מול הילדים שלנו בעתיד. אנחנו צריכים לעבוד קשה בהווה.
כדי לבנות מולם מערכת יחסים, כזו שהם ירגישו בנח לשתף אותנו את השמחה והריגוש אבל גם את הכאב והעצב, אנחנו צריכים להתחיל עכשיו.
פשוט בלהקשיב להם.
זה לא פשוט בכלל.

תסתכלו סביבכם, תסתכלו על עצמכם.
היכן התקשורת שלכם מול הילדים שלכם נמצאת בבסיס הפירמידה או בקצה שלה? בהקשבה או בדרישות?
כשהילד שלכם חוזר מבית הספר, אתם מקדישים את הדקות הראשונות של המפגש מולו בהקשבה, בשאלות, בשיתוף או בדרישות והאשמה?
אתם יורדים לברכיים, נמצאים בגובה העיניים ומבקשים ״ספר לי איך היה לך היום?״ אולי משתפים ביום שלכם? או יורים עליו את רשימת משימות הת׳ – תלך, תבוא, תביא, תיקח, פותחים במתקפת ה-״למה״ – למה לא שמת את התיק בחדר? למה הנעליים זרוקות בסלון?

ילד שמקשיבים לו בבית הוא ילד שגדל באמונה פנימית חזקה שהוא ראוי להקשבה.
ונחשו מה – הוא ילד שיקשיבו לו גם בעתיד, במערכות היחסים הבוגרות שלו. זה ילד שמרגיש אהוב ושייך. ילד שיש לו ביטחון לנוע בעולם.

בהקשבה אנחנו מעבירים לילד מסר חוזר מאוד חד – אני לא באה לתקן אותך. אני רק כאן איתך.

זוכרים את רשימת הפעולות בתחילת הפוסט. מה משותף לכולן?
כשאנחנו מייעצים, פותרים, מנרמלים, מאשימים, מבקרים.
אנחנו מזיזים את הזרקור מהילדה אלינו.

אם היתה במה כזו, שהילדה ביקשה לעלות עליה, בפעולות האלה, אנחנו מורידים אותה ממנה ונעמדים במרכז הבמה במקומה. הרי כשהיא סיפרה לנו, מה היא למעשה ביקשה?
לדבר, לפרוק את הנטל, לשחרר את התחושה המעיקה.
היא ביקשה את הפניות שלנו כהורים להקשבה אמיתית לדבר ״הגדול״ מבחינתה שהיא מתמודדת איתו עכשיו.

ילד שמקשיבים לו בבית הוא ילד שגדל באמונה פנימית חזקה שהוא ראוי להקשבה. ונחשו מה – הוא ילד שיקשיבו לו גם בעתיד, במערכות היחסים הבוגרות שלו.

תקשיבו לה.
אבל זה לא כזה פשוט.
זה מצריך הרבה מודעות. הרבה הרגלים חדשים. הרבה איפוק.
וזה מצריך דבר חשוב נוסף שאנסה להסביר במשפט הבא.

״הילדים מביאים לנו את הכביסה שלהם מכל היום. ואז הם יוצאים נקיים ופנויים להמשיך הלאה. אבל מה קורה לך? אתה (ההורה) מרוקן״ (דור הררי)

ההורים הם הרבה פעמים מכונת הכביסה של הילדים שלהם.
הילדים באים עם הכביסה המלוכלכת שלהם, ואנחנו דרך הקשבה, ״מנקים״ אותם. אבל אז, אנחנו נשארים עם כאב גדול בלב, לב שטובע רק מהמחשבה על הכאב שלהם, ודמעות מלוחות שזולגות על הפנים שלנו בלילה הרבה אחרי שהם, הילדים שלנו, כבר מחייכים ועברו הלאה.

וזה מצריך דבר חשוב נוסף.

שגם לנו, ההורים, תהיה מכונת כביסה בעולם. אולי מכונות כביסה. ברבים. כזו שנגיע אליה עם הכביסה המלוכלכת שלנו, כזו שתאפשר לנו ״להתנקות״. מהכאב. הפחד. הקושי. שמילא אותנו כשעזרנו להם ״להתנקות״.

פעולת ההקשבה בדרכה הלא דרמטית היא עצם העזרה לילדים שלנו. מה היא מאפשרת להם למעשה?

היא מאפשרת לילד פורקן – של מחשבות, של רגשות, של תחושות.
עוזרת לילד להבין את עצמו – מעצם הפיכת המחשבות, רגשות, תחושות של הילד למילים, הילד מבין את עצמו לבד.
מלמדת את הילד למצוא פתרונות – היא מאפשרת לילד בשלב שאחרי הפורקן וההבנה, למצוא פתרונות טובים יותר שיגיעו ממנו או באמצעות התייעצות עם הוריו.
היא נותנת לילד תחושה שיש לו מקום – היא ממלאת אותו בתחושה שלהורים איכפת, שהוא אהוב. היא, רק היא בלבד, מעלה את הדימוי העצמי של הילד. כי מגיע לו. הוא ראוי להקשבה.
מספקת לו מיומנות חברתית – כשילד מרגיש שמקשיבים לו הוא מרגיש עמוק בפנים עד כמה ההרגשה הזו ממלאת אותו וטובה. וכך דרך המודלינג הוא יכול לאמץ את המיומנות החברתית החשובה לדעת להקשיב, לגלות רגישות לאחר.

פעולת ההקשבה מאפשרת לילד שלנו לגלות כלי נוסף שיוכל להכניס לארגז הכלים שאיתו יצא אחר כך למסע החיים. כלי להתמודדות עם כאב, פחד, כעס, קנאה. כלי שייתר כלים מזיקים בעתיד כמו בריחה חסרת תכלית מהרגשות האלה.

ודבר אחרון,

מהו הזמן הטוב ביותר להקשבה לילדים שלכם? מתי הם יהיו הכי פתוחים לשתף?

בארוחת הערב
במקלחת
לפני השינה

תחשבו כמה פעמים אנחנו מפספסים את הזמן הכי יקר הזה מולם.
פשוט כי בא לנו שהיום הזה כבר יגמר.

*מבוסס על רעיונות מתוך התיאוריה האדליריאנית

הפוסט קשב וריפוי הופיע לראשונה ב-אדומה - מחשבותיה של האנורקסית שבי | נופר פייזר בלוג.